ישראלים מהעלייה הגאורגית

ישראלים מהעלייה הגאורגית

יהדות גאורגיה היא קהילה יהודית עתיקת יומין, ויש הסבורים, אף כי זו אינה דעת הרוב, כי ראשיתה עוד מימי חורבן בית המקדש הראשון וגירוש היהודים מארץ ישראל על ידי נבוכדנצר, שבא בעקבותיו. היהודים הגאורגים חיו באופן מסורתי בנפרד, ברובע היהודי שבכל עיר או כפר, שנקרא "שכונת היהודים", ושם בדרך כלל נמצאו כל מבני הקהילה. קהילת יהודי גאורגיה מורכבת משתי קהילות נפרדות:

קהילת היהודים המקומיים, "הגאורגים", שהתיישבו בגאורגיה כבר בתקופה הקדומה, והיוו את רוב יהודי המדינה;
קהילה קטנה של יהודים אשכנזים, שברחו ממקום מושבם בזמן מלחמת העולם השנייה, ואף מעט לפני כן, והתיישבו בטביליסי, בירת המדינה. בפי היהודים המקומיים הם נקראו "אשכֶּנַזימֶבּי".
קהילה קטנה של יהודים פרסים.
הקהילה, שנאמדה בכ-100,000 איש בשנות ה-70 של המאה ה-20, הייתה מורכבת ברובה המכריע מיהודים גאורגים (מקומיים) וממיעוט של אשכנזים. רוב בני הקהילה עלו לישראל ממניעים אידאולוגיים במטרה להגשים את חלומם עתיק היומין לעלות לארץ הקודש. חלקם היגרו מישראל לארצות הברית, לרוסיה, לבלגיה, לאוסטריה, לספרד ולמדינות נוספות, ממניעים כלכליים.

מקור יהדות גאורגיה
בעוד רוב בני העדות היהודיות בקווקז טוענים להשתייכות לצאצאי עשרת השבטים האבודים, שנלקחו בשבי על ידי שלמנאסר, שהושיבם ב"חלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי" (727-722 לפנה"ס), הרי שעל פי המסורת של יהדות גאורגיה, בניה הם צאצאי היהודים מממלכת יהודה שהוגלו על ידי נבוכדנצר, מלך בבל. כארתליס צחוברבה, המסמך הכתוב הקדום ביותר שעליו ידוע, שמתאר את דברי ימי גאורגיה, מציין: "אז כבש נבוכדנצר המלך את ירושלים, ויהודים שנמלטו ממנה באו אל כארתלי..." (כארתלי הוא חבל ארץ בגאורגיה). קשה לקבוע אם הדברים מבוססים על מסורת בת-תוקף או שמדובר בהשפעה מאוחרת של אמונת היהודים בקווקז, אולם ידוע כי לאחר חורבן בית ראשון וחורבן בית שני היגרו יהודים לקווקז מפרס, מדי וכורדיסטן. יונתן בן עוזיאל מפרש את "ההרמונה" ואת "ממלכת מני כארמניה, ומכאן שבתקופתו, במאה ה-1 לפנה"ס, הייתה קהילה יהודית בחבל ארץ הגובל בגאורגיה.

טענה נוספת שקנתה לה אחיזה בתקופת העצמאות הגאורגית המוקדמת, תקופת הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה, הייתה כי היהודים הם גאורגים במוצאם, שקיבלו עליהם את היהדות (בדומה לכוזרים). ביטוי לטענה זו אף נמצא במסמכי הצבא הנאצי, שהגיע לפאתי גאורגיה והתחבט בשאלה האם יהודי גאורגיה הם ממוצא יהודי או גאורגי. המקור לטענה זו היו שני סטודנטים, יוסף ומיכאל חננאשווילי, שטענו כי יהודי גאורגיה הם גאורגים בני דת משה, ולפיכך אין הצדקה להתארגנות על בסיס לאומי-תרבותי. עמדה זו מצאה אוזן קשבת בקרב ראשי המפלגה המנשביקית. דעה זו התאימה גם ליהודים אמידים מאותה התקופה שסברו כי עדיף לקשור את גורלם עם גורל התנועה הלאומית הגאורגית.

עלילת הדם בסוראמי 
ביוני 1850 נעלם ילד קטן, בן לזוג מהעיר גורי, שהתארח בבית משפחה בסוראמי. גופתו של הילד נמצאה כעבור ארבעה ימים, והיהודים הואשמו ברציחתו. לאחר מציאת הגופה, הזעיק, ראש הפלך דאז, דמיטרי אבשידזה, את רופא השירות. בנתיחה שלאחר המוות נמצאו מים במוחו של הילד ועשבים בקיבתו, ולפיכך קבע הרופא כי הילד לא הומת בידי אדם. אולם, התושבים לא באו על סיפוקם והאשימו את הרופא בקבלת שוחד. הם פרצו לבתי היהודים על מנת להתעלל בהם, ובמקביל מנעו מהיהודים להזעיק עזרה. בלילה עלה בידם של ארבעה יהודים להערים על שמירת התושבים, והם יצאו לטביליסי. עוזרו של הנציב שיגר אנשים לחקור את המקרה.

בינתיים, שיחדו תושבי המקום ילדה יהודייה, שהעידה נגד אביה על כך שהוא החזיק את הילד על ברכיו ופצע אותו, ואילו יהודי אחר אסף את דמו לצורך שימוש בחג הפסח. כשהגיעו החוקרים, פנו מיד לחיפוש ראיות נוספות בבתי היהודים ומצאו פיסת בד מוכתמת בדם (כנראה דם וסת). שלושה חודשים לאחר שהחוקרים אספו את הראיות, זומנו המאשימים לבית המשפט למתן עדות, והיהודים נדרשו להודות באשמה. כיוון שלא הודו, נשלחו למאסר שמונה מלומדים מיהודי סוראמי, ועברו עינויים שם. שניים מהם מתו בעקבות עינויים אלה. יהודי המקום פנו אל הקהילה היהודית בקושטא, והביאו את העניין לידיעת משה מונטיפיורי. האחרון פנה לנסיך מיכאיל סמיונוביץ' וורונצוב, המושל הכללי של הקווקז שישב בטביליסי, בבקשה לטהר את שמם של היהודים. וורונצוב התחמק וטיהר את רשויות המשפט הרוסיות מאשמה של עיוות דין ואת הסוהרים מאשמת עינויים. מאידך גיסא, הוא טען כי על פי העדויות המצויות כרגע, היהודים שהואשמו הם בגדר חשודים בלבד, ולכן הורה לשחרר את העצורים, ולהמשיך בחקירה. בפועל, לא שוחררו העצורים לבתיהם אלא נשלחו לסיביר.

עלילת הדם בסצ'חרה
עלילת דם מפורסמת יותר התרחשה ב-4 באפריל 1878 בכפר פרוויסי ליד סצ'חרה שבנפת סצ'חרה אימרתי, שם הואשמו תשעה רוכלים יהודים ברצח ילדה נוצרייה בת 6, זארא מודבדזה, ושימוש בדמה לאפיית מצות. הם הועמדו למשפט בבית הדין המחוזי בכותאיסי. דבר העלילה זכה לפרסום רב בעיתונות היהודית ברוסיה, והיא הביאה להתגייסותם של אישים יהודים, ובראשם הברון גינצבורג מסנקט פטרבורג. שני עורכי דין נודעים, קרופניק היהודי ואלכסנדרוב הרוסי, שנקראו להגן על הנאשמים, הצליחו ב-13 במרץ 1879 להפריך את ההאשמות, והנאשמים זוכו.

לאחר עלילת הדם בסאצ'חרה והמהומות שאירעו בשנת 1895 בכותאיסי בין נוצרים ליהודים, יצאו המשוררים סרגיי מסחי ואנטון פורצלאדזה להגנת היהודים, תוך הבעת גינוי חריפה לתופעת הקנאות הדתית והלאומית כמנוגדת לתרבות ולמסורת הגאורגית. הגישה האוהדת ליהודים שרווחה בחוגי האינטליגנציה מצאה את ביטויה גם בתחום הפוליטי, כאשר הצירים הגאורגים בדומה הרוסית הגנו לא אחת על ענייני היהודים. סטודנטים גאורגים עמדו לצד היהודים בזמן הפרעות שפרצו ביהודי אודסה ב-1905, הגנו עליהם בגופם, ואחד מהם אף שילם על כך בחייו.

עליית הגורג'ים לישראל
בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 כבר היו קיימות בגאורגיה קהילות של יהודים אירופיים, ויחסים מתוחים שררו בינם לבין היהודים המקומיים. בשנת 1863 החלו יהודים מגאורגיה לעלות לארץ ישראל, ובשנת 1914 היו בארץ כ-500 עולים מגאורגיה שכונו "גורג'ים" (שמם על פי הטורקים ששלטו בארץ ישראל באותם ימים). הם התגוררו בעיקר בירושלים, בין השאר בשכונת הגורג'ים. במפקד אוכלוסין משנת 1916 צוינו 8 עדות גדולות בירושלים, והגורג'ים נמנו עליהן.[19] למעשה, "שכונת הגורג'ים" הירושלמית קיימת עד היום.

רוב העולים היו מהערים הגדולות: כותאיסי, אחלציחה וצחינוואלי, ומעיירות והכפרים: בנדזה, קולאשי וסצ'חרה. ב-1920/21 מנתה קהילה זו 1,700 איש. קבוצה נוספת של יהודים הובאה בשנת 1929 על ידי פקידי הברון רוטשילד, שרכש את אדמות היישוב בנימינה מידי פיק"א והביא בין היתר גם משפחות של יהודים יוצאי גאורגיה כדי לסייע בחקלאות ובתעשיית הבשמים.

מקור: את ויקיפדיה