קרדיולוג סיימון בינר - פרופיל אישי

 

הכירו את ד"ר בינר: רופא-קרדיולוג בכיר, עוסק באבחון, בטיפול ובמחקר רפואי במרכז הרפואי איכילוב בתל אביב ומרצה בכיר באוניברסיטת תל אביב.

 

ד"ר סיימון בינר, בוגר המכון לרפואה של טביליסי, הוא אחד הקרדיולוגים הבולטים בישראל. הוא עוסק באבחון מחלות לב, בעבודת מחקר פעילה ומתמחה באקו-לב. במהלך עשרים שנות עבודתו בארץ הגיע ד"ר בינר להישגים יוצאי דופן עבור עולה חדש. והקריירה הרפואית שלו ככל הנראה עוד לא הגיעה לשיאה.

 

ד"ר סיימון בינר - מהקרדיולוגים המובילים בישראל, מומחה בכיר במרכז הרפואי איכילוב ומרצה בכיר באוניברסיטת תל אביב. שמו יצא לא רק בארץ, אלא גם בחו"ל – מאמריו של ד"ר בינר מתפרסמים בכתבי עת מקצועיים לרפואה. ומי שעמד מאחורי בחירתו במקצוע הרפואה הייתה אמו. היא זאת שייעצה לו. ליתר דיוק - "הביעה בקשה".

 

- כאשר עמדתי לסיים את לימודיי בבית הספר, עוד לא הייתה לי תשובה לשאלה מה אני רוצה להיות, - מספר סיימון בינר. – ואמא ביקשה ממני: לך ללמוד במכון לרפואה, תהיה רופא. הוריי כבר אז, בשנות השמונים חשבו על עלייה לארץ ישראל, והבינו שמקצוע הרפואה יהיה מבוקש גם כאן. נעניתי לבקשתה של אמי והגשתי מסמכים למכון לרפואה של טביליסי. אך באותה שנה לא הצלחתי להתקבל. לא עמדתי בתחרות. ולמען האמת לא התחשק לי לנסות שוב. אבל אמא שוב ביקשה, ובפעם השנייה התקבלתי.

 

כן, היו דיבורים על שוחד בטביליסי. יתרה מזאת, אגלה לכם ששנתיים לפני שהתקבלתי פוטר הרקטור של המכון לרפואה של טביליסי. אולי היה לכך קשר לחשדות מסוג זה. אבל אני, כמובן, לא נתתי שוחד לאף אחד, עברתי מבחנים ביושר ואישית מעולם לא נתקלתי בבעיה הזאת.

 

לי תמיד היה קל ללמוד. אבל הלימודים במכון לרפואה של טביליסי לא היו ברמה. הם לא תאמו לדרישות הזמן. לא היה בסיס להכנת מומחים אמתיים ברמה הבינלאומית. הפער בין המרצים והפרופסורים אצלנו לבין עמיתיהם במדינות אחרות היה רב. הכול קפא ברמה של שנות השבעים הסובייטיים ולא התפתח לשום כיוון.

 

לראשונה ביקרתי בישראל עוד בהיותי סטודנט לרפואה בשנה הרביעית ללימודיי. הגענו לכאן יחד עם אבי. זה היה בשנת 1990. ביררתי הכול: מה צריך לקרוא, מה יש ללמוד כדי לעבור את המבחן לקבלת רישיון עבודה כרופא בארץ. ואחרי שחזרנו לטביליסי הצלחתי לארגן לעצמי נסיעה לתורכיה, לאיסטנבול. שם קניתי את כל הספרות הרפואית הנחוצה לי בשפה האנגלית. ובמשך שנתיים במקביל ללימודיי במכון לרפואה חרשתי את כל הספרים האלה. כאשר בשנת 1994 עליתי ארצה, כבר הייתי כמעט מוכן למבחן. ואכן כעבור חצי שנה אחרי עלייתי קיבלתי רישיון והתחלתי את ההתמחות הרפואית.

 

בהתחלה, כמובן, היה קשה. למרות שמבחינת הידע התאורטי אצלי הכול היה בסדר, העדר ניסיון פרקטי עדיין היה מוחשי. ובו-זמנית הייתי צריך עוד ללמוד עברית... עמיתיי ברובם התייחסו אליי בנועם, השתדלו לעזור ככל שיכלו. ובשנים הראשונות לעבודתי בארץ ספגתי הכול כמו ספוג, ביליתי במרכז הרפואי יומם ולילה. היו פעמים שלנתי בבית רק פעמיים-שלוש בשבוע. אז עוד לא הייתה לי משפחה משלי, זה היה אפשרי... חוץ מזה הייתי צריך להתאים את עצמי להתנהלות עם הפציינטים הישראלים. גאורגיה היא מדינה שמרנית, לפחות זה מה שהיה בשנות נעוריי. הרופא שם פשוט לא היה רשאי להודות בכך שיש משהו שהוא אינו יודע. ובישראל זה אפשרי. הרופא יכול להגיד לחולה: "אני עדיין לא יודע מה הבעיה. צריך לערוך בדיקות נוספות, להתייעץ עם מומחים נוספים".

 

כן, תוך כמה שנים התגברתי על הפער הקיים. עבדתי הרבה גם במרכז הרפואי וגם באופן פרטי. מי שתמך בי מאוד זאת אשתי דלי. לעיתים קרובות היא נאלצה לפצות על היעדרותי מן הבית. דלי תמיד הבינה אותי בכול. ובשנת 2007 היא עזבה את כל עיסוקיה ונסעה איתי לקליפורניה, שם עברתי התמחות. ההתמחות בקליפורניה נתנה לי דחף מבחינה מקצועית. ובכלל זה היה מעניין מאוד. מרפאת "סדרס-סיני" שבה עברתי התמחות נמצאת בבוורלי הילס, ממש ליד הוליווד. ובין הפציינטים שלי היו כוכבי הוליווד. חוץ מזה הכרתי את הקהילה היהודית של קליפורניה. מדובר בקהילה חזקה ועשירה שעוזרת מאוד לישראל.

 

לדעתי, אין כאן הבדל גדול. כמובן, לאמריקה יש יותר אמצעים, וזה מאפשר סבסוד רחב יותר של עבודת המחקר. מחקרים רפואיים רציניים דורשים סכומי עתק שפשוט אין כאלה בארץ. אבל בכל השאר הרפואה הישראלית אינה נחותה מזו האמריקאית. תחום התמחותו של ד"ר בינר הוא אבחון מחלות לב. הוא הקדיש שנים רבות למחקר ולרפואה של אי ספיקת לב ומחלות לב. ד"ר בינר טוען שאבחנה נכונה בזמן הנכון מהווה את אחד הגורמים העיקריים לירידת התמותה ממחלות לב.

 

כמובן. זאת ועוד אני מודע היטב שעבודתי היא מקור הצלחתי. פעם ניסיתי את עצמי בתחום העסקים, אבל מהר מאוד הבנתי שאיש עסקים אני לא אהיה. אין לי חוש עסקי מיוחד. ואילו בלימודיי תמיד הצטיינתי. זהו קלף המיקוח שלי.

 

ודאי. קרדיולוגים זוכים לעיתים קרובות להחזיר את הנשמות לעולם הזה. לפעמים זה קורה מספר פעמים ביום. למשל, מגיע אליי אדם לביקורת, פשוט מתלונן על אי-אילו כאבים, וכאן מסתבר שהוא נמצא במצב קריטי. חולה כזה מופנה מחדרי ישירות לחדר ניתוח. לא מעט מקרים כאלה היו במהלך עבודתי. להציל חיים זה עניין של שגרה.

 

אופוריה – לא, אבל סיפוק – ללא ספק. זה מוסיף לך כוחות כדי להמשיך לעבוד ולעשות את שלך. זה חשוב מאוד. אבל עבור הרופאים בתחום הקרדיולוגיה זאת, למעשה, השגרה.

 

כן, כמובן, אני אמור להיות מעודכן. בעשורים האחרונים קרדיולוגיה מתפתחת בקצב מסחרר. בארבעים השנים האחרונות ירד אחוז התמותה בארץ ממחלות לב פי עשרה! וזה בין היתר כתוצאה מפיתוחים מדעיים שונים שיש לעקוב אחריהם. אבל מובן שיש צורך לא רק לעקוב אחרי מה שעושים אחרים, אלא לערוך מחקרים משלך. וגם במחקרים האלה אני עוסק במרכז הרפואי איכילוב שבו אני עובד.

 

רפואה מונעת. אם מתחילים לטפל בזמן, אפשר להאריך את חיי החולה בשנים רבות. רפואה מונעת היא גורם חשוב מאוד לירידה בתמותה. דרך אגב, הדרך הזאת היא גם זולה מבחינה תקציבית, והתועלת שלה היא עצומה.

 

כן, הייתי שם ממש לא מזמן. השארתי הרבה חברים בגאורגיה. חברים לספסל הלימודים, מלימודים במכון ורבים אחרים. באוגוסט התאספנו יחד ועשינו טיול בכל המדינה. מתרחשים שם שינויים מעניינים מאוד. זה היה טיול נפלא.

 

יש לי שני ילדים: הבן נמצא כרגע בצבא, והבת היא תלמידת בית ספר. הם מבינים את השפה הגאורגית. אבל כאשר אני פונה אליהם בגאורגית, הם עונים לי בעיקר בעברית. כך אנחנו מדברים לעיתים קרובות – בערבוביה של שפות.

 

נראה לי שהבן עדיין לא בחר לעצמו מקצוע. היום הוא נמשך לתחום המחשבים, אבל כנראה החלטתו תתקבל כבר אחרי הצבא. ואילו הבת שעוד מעט ימלאו לה 16 שנים אכן רוצה להיות רופאה. היא מתנדבת במד"א. כך שאם לא יהיו שינויים, יבוא היום, והיא תנסה להתקבל לפקולטה לרפואה. אבל עד אז באמת יש עוד זמן...

 

סיימון בינר – אדם חביב ונמרץ, שערו מתחיל להכסיף – מחייך. אכן, קשה לנבא איך הכול יתנהל. אנחנו מסיימים את שיחתנו. עכשיו ד"ר בינר צריך לצאת לעבודה, לעסוק בעניינים שבשגרה – להציל חיים.