היבטים משפטיים של זכות העם היהודי

 

מסמך זה העניק ליהודים את הזכות הבלתי-ניתנת-להפקעה להתיישב בכל מקום בפלשתינה–א"י האזור שבין נהר הירדן והים התיכון. 

"בפלשתינה בזכות ולא ברשות..."
"כאשר נשאלת השאלה מה משמעותו של פיתוח הבית הלאומי ליהודים בפלשתינה, ניתן להשיב כי אין מדובר בכפיית הלאומיות היהודית על תושבי פלשתינה כולם, אלא בפיתוחה של הקהילה היהודית הקיימת, בעזרתם של יהודים ממקומות אחרים בעולם, על מנת לעשותה למרכז אשר על יסוד דת וגזע יהפוך מקור גאווה לעם היהודי כולו. אך על מנת שתוכל הקהילה היהודית להתפתח בחופשיות ועל מנת שתעמוד לרשות העם היהודי ההזדמנות המלאה להפגין את כישוריו, חיוני כי תדע קהילה זו שמקומה בפלשתינה בזכות ולא ברשות."
ווינסטון צ'רצ'יל - שר המושבות של בריטניה - יוני 1922

הקדמה
השאלתם את עצמכם מה הביא לכך שבמשך 30 שנה - בין 1917 ל 1947- אלפי יהודים ברחבי העולם התעוררו בוקר אחד והחליטו לעזוב את ביתם ולעלות לפלשתינה–א"י? רובם המכריע עשה זאת מפני ששמע שעתיד לקום בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה על יסוד התחייבות חבר–הלאומים במסמך ה-"מנדט על פלשתינה."מסמך זה העניק ליהודים את הזכות הבלתי-ניתנת-להפקעה להתיישב בכל מקום בפלשתינה–א"י האזור שבין נהר הירדן והים התיכון. ה-"מנדט על פלשתינה" לא היה חזון נאיבי שאומץ בחפזה על ידי הקהילה הבינלאומית.

 

חמישים ואחת מדינות חברות - כל חבר-הלאומים - הצהירו פה אחד ב 24- ביולי 1922 כי: "ניתנה בזאת הכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה, וזכותו לכינון מחדש של ביתו הלאומי בארץ זו."

 

חשוב לציין שזכויות פוליטיות להגדרה עצמית כאומה עבור ערבים הוענקו על ידי אותו חבר–הלאומים בארבעה מנדטים אחרים - בלבנון וסוריה (המנדט צרפתי), עיראק ומאוחר יותר עבר הירדן (המנדט בריטי). כל נסיון לשלול את זכותו של העם היהודי על פלשתינה-א"י ולמנוע גישה ושליטה באזור שהוקצה לעם היהודי ע"י חבר–הלאומים הינו עבירה בוטה על החוק הבין לאומי.

 

ה-"מנדט על פלשתינה" (ארץ–ישראל) היבטים משפטיים של זכות העם היהודי לבית לאומי בפלשתינה
מקורו ואופיו של ה-"מנדט על פלשתינה" ה-"מנדט על פלשתינה," מסמך היסטורי של חבר–הלאומים, מפרט את זכותם המשפטית של יהודים להתיישב בכל מקום במערב פלשתינה, שטח בן 10,434 מילים רבועים 3 המשתרע בין נהר הירדן והים התיכון. זכות זו לא עברה כל שינוי בחוק הבינלאומי והיא תקפה גם כיום. המסמך הובא לדיון בועידת סן רמו ( San Remo ), ב 24- באפריל 1920 , ותנאיו נוסחו בהסכם סוורס ( Sèvres ) ב 10- באוגוסט 1920 . תנאי המנדט נוסחו סופית ואושרו פה אחד ב 24- ביולי 1922 על ידי מועצת חבר–הלאומים, אשר כללה באותה עת 51 מדינות. 4 המנדט קיבל תוקף מעשי ב 29- בספטמבר 5.1923 ה-"מנדט על פלשתינה" לא היה חזון נאיבי שאומץ בחפזה על ידי הקהילה הבינלאומית, תוך חוסר תשומת לב להתנגדות הערבית הקיימת לעצם המחשבה על זכויות היסטוריות שיש לעם היהודי בפלשתינה. המנדט עמד במבחן הזמן: ב 18- באפריל 1946 , כאשר פורק חבר–הלאומים ונכסיו וחובותיו הועברו לאומות המאוחדות, הקהילה הבינלאומית למעשה אישרה שנית את תקפותה של ההסכמה הבינלאומית בעניין. בעשותה כן הובהר שוב כי התנאים להקמתו של בית לאומי ליהודים הם ביטוי לרצונה של הקהילה הבינלאומית, "ברית קדושה" - זאת למרות העובדה שבשלב זה כבר היה ברור מעבר לכל ספק כי הערבים מתנגדים לקיומה של המולדת היהודית בפלשתינה, בכל צורה שזו תלבש.

 

בריטניה הגדולה (המנדטור, או הנאמן) אכן השיבה את האחריות לידי האומות המאוחדות החל מ 14- במאי 1948 . אולם תקפו המשפטי של ה-"מנדט על פלשתינה" של חבר-הלאומים (הברית) לא פג עם סיומו של המנדט הבריטי, אלא הועבר לידיו של האו"ם.

הכרה בקשר ההיסטורי לפלשתינה

חמישים ואחת מדינות חברות - כל חבר-הלאומים - הצהירו פה אחד ב 24- ביולי 1922 : "נתנה בזאת הכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה, ובזכותו לכינון מחדש של ביתו הלאומי בארץ זו." בשונה ממדינות לאום באירופה, הלאומיות הלבנונית המודרנית, הירדנית, הסורית והעיראקית לא התפתחו, כי אם נוצרו באורח שרירותי על ידי הכוחות הקולוניאליים באיזור.

 

בשנת 1919 , כתוצאה ממלחמת העולם הראשונה, אנגליה וצרפת, הרשויות המנדטוריות, חילקו את מה שנותר מן האימפריה העותומנית שהתמוטטה שנה קודם לכן לאיזורי השפעה. מהלך זה פיצל את המזרח התיכון לישויות פוליטיות חדשות בעלות גבולות ושמות חדשים. שטחים בותרו לפי קווי אורך ללא התחשבות בגבולות מסורתיים (הן מן ההיבט הגיאוגרפי והן מבחינת יכולת קיום) או בהרכבן האתני של האוכלוסיות המקומיות. תכלית הקמתן של המדינות המלאכותיות הללו היתה שירות צרכיהן האימפריאליים והמסחריים של אדוניהן הקולוניאליים. עיראק וירדן, לדוגמה, הוקמו בתור אמירויות כדי לתגמל את משפחת האצילים ההאשמית מערב הסעודית על נאמנותה לבריטים מול העותומנים במלחמת העולם הראשונה, תחת הנהגתו של לורנס איש–ערב. עיראק ניתנה לפייסל איבן חוסיין, בנו של השריף הגדול של מכה, בשנת 1918 . על מנת להעניק גם לאחיו הצעיר עבדאללה אמירות, חבר–הלאומים אישר לבריטניה לקצץ 77 אחוז משטח המנדט המקורי על פלשתינה אשר הוקצה ליהודים, ונתנה את השטח לעבדאללה בשנת 1922 . בכך נוצר הבסיס למדינה החדשה: עבר–הירדן, או ירדן כפי שנקראה בהמשך.

 

שנאתם של הערבים למדינה היהודית מעולם לא היתה חזקה דיה למנוע את היריבויות העקובות מדם שזעזעו את המזרח התיכון. מאבקים אלו באו לידי ביטוי במלחמות האזרחים בתימן ובלבנון, וכן במלחמת אירן-עיראק, בהתקפות הגאזים על הכורדים בעיראק וכן בהריגתם של עיראקים בידי עיראקים. האופן שבו הכוחות הקולוניאליים האירופיים עיצבו את הישויות הפוליטיות שתוארו, מבלי לתת את הדעת על הרכבן האתני, לא זאת בלבד שהוביל לסכסוכים על בסיס שיוך אתני, אלא אף עודד התפתחות של שלטון דיקטטורי, בתור צורת השלטון היחידה היכולה למשול בישויות הללו ולשמור על שלמותן. יוצאת הדופן מכל אלה היתה פלשתינה, או ארץ-ישראל - השטח שהשתרע בין נהר הירדן והים התיכון, אשר בתוכו: "המנדטורי יהיה אחראי ליצור בארץ (פלשתינה) תנאים פוליטיים, מנהליים וכלכליים, אשר יבטיחו את הקמת הבית הלאומי היהודי, כמפורט במבוא, ואת פיתוחם של מוסדות עצמאיים, וכן את שמירת הזכויות האזרחיות והדתיות של כל תושבי פלשתינה, ללא הבדל גזע ודת."

 

מתווה השטח הסופי של פלשתינה המיועד להקמת בית לאומי ליהודים מיום ה 16- בספטמבר 1922 , כמופיע במסמכי המנדטורי:

הערבים, האו"ם וזרועותיו השונות, ולאחרונה אף בית הדין הבינלאומי לצדק, טענו כולם שוב ושוב שהפלשתינים הם עם ילידִי, טענה שהשתרשה עד כי היום נתפסת כמובנת מאליה. הבעיה היא שעם פלשתיני נטול מדינה הוא פיברוק. המילה פלשתין עצמה אינה בערבית. בדין וחשבון מאת ממשלת הוד–מלכותו בממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד שהוגש למועצת חבר-הלאומים בעניין המנהל של פלשתינה ועבר-הירדן לשנת 1938 , הבהירו הבריטים היטב: פלשתינה אינה מדינה, כי אם שם של איזור גיאוגרפי.

 

פלשתינה הוא שם שטבעו הרומאים ב 135- לספירה לערך, אשר נגזר משמו של עם יורדי–ים אגאי אשר התיישב בעת העתיקה באיזור החוף בכנען - הפלישתים. השם נבחר על מנת להחליף את השם הקודם - יהודה, כאות להשמדתה של הריבונות היהודית בעקבות מרידות היהודים כנגד רומא. במשך הזמן התגלגל השם הלטיני פלישתיה (Philistia) לפלישתינה  (Palistina) או פלשתין (Palestine) במהלך 2,000 השנים שבאו לאחר מכן, פלשתינה מעולם לא היתה מדינה עצמאית שהשתייכה לעם כלשהו, וכן לא הופיע כל עם פלשתיני שהבחין את עצמו מהערבים האחרים במהלך 1,300 שנותיה של ההגמוניה המוסלמית בפלשתינה תחת שלטון ערבי או עותומני. לאורך תקופה זו, ערביי המקום נחשבו כפופים ל"סוריה הגדולה," או אף ממש לחלק ממנה. 

היסטורית, לפני שהערבים המציאו את התפישה של עַמִּיּוּת פלשתינית (Peoplehood) כתופעה ערבית יחודית, לא התקיימה קבוצה כזו כלל ועיקר. ממצא זה נתמך על ידי מסמכי מנדט בריטיים רבים מספור אשר עוסקים ביהודים ובערבים של פלשתינה - לא היהודים והפלשתינים. למעשה, לפני שיהודי המקום החלו לכנות את עצמם ישראלים ב 1948- , כאשר השם "ישראל" נבחר עבור המדינה היהודית שהוקמה, המונח "פלשתינה" התייחס באופן כמעט בלעדי ליהודים ולמוסדות שנוסדו בידי מהגרים יהודים במחציתה הראשונה של המאה ה 20- , בשנים שקדמו לעצמאותה של מדינת ישראל.

 

זכויות פוליטיות בפלשתינה הוענקו ליהודים בלבד
ה-"מנדט על פלשתינה" מבדיל בבירור בין זכויות פוליטיות - המתייחסות להגדרה העצמית של היהודים כאומה בהתהוות - וזכויות אזרחיות ודתיות, המתייחסות להבטחתן של חירויות אישיות שוות לתושבים שאינם יהודים בתור יחידים או כחברים בקהילות השונות. אף לא פעם אחת מוזכרים הערבים כעם ב-"מנדט על פלשתינה." בשום חלק במסמך כולו אין הענקה של זכויות פוליטיות לישויות לא יהודיות (כלומר לערבים). סעיף 2 ב-"מנדט על פלשתינה" מצהיר בפירוש שעל המנדטורי מוטלת האחריות: "ליצור בארץ תנאים פוליטיים, מנהליים וכלכליים, אשר יבטיחו את הקמת הבית הלאומי היהודי, כמפורט במבוא, ואת פתוחם של מוסדות עצמאיים, וכן את שמירת הזכויות האזרחיות והדתיות של כל תושבי פלשתינה, ללא הבדל גזע ודת." זכויות פוליטיות להגדרה עצמית כאומה עבור ערבים הוענקו על ידי חבר-הלאומים בארבעה מנדטים אחרים - בלבנון, סוריה, עיראק, ומאוחר יותר בעבר–הירדן (כיום ירדן). פרופסור יוג'ין ו. רוסטוב, מומחה למשפט בינלאומי, בדק את היסוד החוקי לטענתם של הערבים הפלשתינים להגדרה עצמית: "... המנדט דוחה מכל וכל את טענת הערבים לזכויות פוליטיות לאומיות באיזור לטובת היהודים; שטח המנדט למעשה נשמר עבור העם היהודי למטרות של הגדרה עצמית והתפתחות פוליטית, תוך הכרה בקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ. לורד קרזון, שר החוץ הבריטי באותה עת, הפך קריאה זו של נוסח המנדט למפורשת. אם כך נותרת התיאוריה כי לתושביה הערבים של הגדה המערבית ורצועת עזה יש חזקה אינהרנטית על האיזור מכוח "החוק הטבעי." המשפט הלאומי המקובל וגם מגילת היסוד של האו"ם אינם מכירים בזכות של כל קבוצת אנשים הטוענת כי היא אומה, למדינה משלהם."