פרופסור לחיים - מרב שראלי

ראשי >אנשים ...>פרופסור לחיים - מרב שראלי
פרופסור לחיים - מרב שראלי
מֵרַבּ שראלי הוא אחד המנתחים הטובים בישראל. הוא מכהן כרופא בכיר של ביה"ח "שיבא", ולאחרונה זכה בפרס יוקרתי נוסף. הרצאתו בקונגרס העולמי החמישי לכירורגיה בתל אביב הוכרה כטובה ביותר בתחומה. תעודת הוקרה הוענקה למֵרַבּ שראלי לקול מחיאות הכפיים של משתתפי הפורום הרבים. זכייה בפרס מעין זה מהווה כבוד גדול לרופאים. מעבר לכך, עיקר העניין הוא שהשיטה החדשה לכריתת כבד אותה פיתח פרופ' שראלי תסייע להצלת חיי רבים. אל תעודות ההוקרה הרבות שהרופא הישראלי זכה בהן במהלך שנות עבודתו המחקרית והרפואית, המתנוססות על קירות חדר עבודתו, צורפה תעודה נוספת.
 
 
 
אחד הכירורגים המובילים בארץ, רופא בכיר במרכז הרפואי "שיבא", מֵרַבּ שראלי, קיבל את תואר הדוקטור שלו עוד בברית המועצות, במוסקבה, בשנת 1985. הוא היה אז רק בן 35. כעבור שנתיים מונה מֵרַבּ כראש החוג לאונקולוגיה כירורגית של המכללה לרפואה של טביליסי. בשנת 1989 הוא הפך לפרופסור. פסגת הקריירה שלו בברית המועצות חפפה לשקיעתה של ברית המועצות עצמה. באותה התקופה, בעת פתיחת הגבולות וההזדמנויות החדשות, הגיעה לטביליסי משלחת מדענים ישראלים במטרה להכיר את עמיתיהם הגאורגיים.
 
- למען האמת, תמיד חלמתי לחיות בארץ ישראל, יחד עם עמי - מספר מֵרַבּ שראלי – תמיד רציתי לתרום, ולו גם תרומה קטנה ביותר, לבניית המדינה היהודית. ואז הגיעה לטביליסי המשלחת הישראלית... באותה התקופה הייתי מומחה מאוד "אופנתי", אם אפשר להגדיר זאת כך. הזמינו אותי להשתתף בכל אירוע, ועידה או ועדה שהתקיימו. הייתי פרופסור צעיר מאוד, ראש חוג, מומחה מצליח, ואת המשלחת הישראלית הביאו כמובן למרפאה הכירורגית שלי. ערכנו הכרות ופרופסור שפרלינג, דיקן הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל אביב, הזמין אותי לכאן, לישראל. מזה הכול התחיל. בשנת 1990 הגעתי להרצות בישראל, אבל בזה לא הסתכם העניין: נתנו בי אמון עד כדי כך שביקשו ממני לבצע ניתוח לדוגמא במרכז רפואי "שיבא". זה כבר דבר שהוא בלתי אפשרי ללא רישיון של הפרקטיקה הרפואית בארץ, לכן כשהגעתי, רישיון העבודה בישראל היה כבר מוכן עבורי מראש. אני יודע שהרבה רופאים מבריה"מ, כנראה לא פחות מקצועיים ומוכשרים ממני נתקלו במכשולים וקשיים רבים בהשגת הרישיון הזה, אבל אצלי הכול התנהל בצורה חלקה למופת.
 
מרב מדבר על הפרשה הזאת בנימה של התנצלות מסוימת על כך שהתמזל מזלו, אולם מאחורי המזל עומדות שנות עמל, מדליית זהב עם סיום לימודי התיכון, תעודת סיום בהצטיינות יתרה מהמכללה לרפואה של טביליסי, תזה, עבודת דוקטורט, עשרות פרסומי מחקר. מעטים יוכלו להציג קריירה מדעית כה מרשימה ומוצלחת כפרופסור שראלי. טרם מלאו לו ארבעים, וכבר צמחו לו תלמידים לא מעטים בטביליסי.
 
- בשנת 1992 עליתי ארצה סופית - ממשיך מרב שראלי – עבורי היה זה צעד טבעי לגמרי. בביתנו שמרו על המסורת היהודית. יום יום הנחנו תפילין והתפללנו יחד עם אבא וסבא. בערב שבת אימא הדליקה נרות. כל המשפחה התאספה סביב לשולחן השבת. אתם יודעים, גדלתי בחצר טיפוסית של טביליסי, שבה התגוררו יחד גאורגיים, יהודים, ארמנים וכורדים. וכולנו התייחסנו זה לזה בכבוד הדדי. כל הילדים, ללא קשר למוצאם, ידעו שביום ששי בערב אני חייב להיות בבית. ברגע שאימא הדליקה נרות בחלון המטבח, הם היו אומרים לי: "זהו, מרב. הגיע הזמן ללכת הביתה". וגם היום כאשר אני מניח תפילין, אני מחזיק בידי את הסידור אשר החזיק בידיו סבא של סבא שלי. אתם יודעים איזה דפים יש שם? אני מדפדף בשיא הזהירות כדי שלא יתפוררו. זו מהדורה מתחילת המאה ה-19! נרות שבת, תפילין, קידוש – כל זה ליכד אותנו... בכלל המשפחה הגאורגית – ולא רק יהודית, אם כי היהודית, כמובן – זאת משפחה מיוחדת. תראו בארץ: בגיל 22-23 הבחורים עוזבים את בית הוריהם, שוכרים דירה לבד, מתחילים לגור בנפרד.
 
 
בגאורגיה בדרך כלל גרו נציגי שלושה דורות יחד: סבא וסבתא, אימא ואבא, והילדים. בין אם זה היה בית גדול או דירה קטנה – זה לא היה משנה. כולם התגוררו יחד כמשפחה, והשלימו זה את זה.
 
כאשר מרב שראלי מתחיל לדבר על המשפחה, נשקף ממבטו חום מיוחד וקולו מתרכך. והרי גם ללא זה הוא עושה רושם של אדם חם, לבבי. הוא מחייך, מדבר לאט וברוגע, מקשיב לבן שיחו בסבלנות.
 
- נולדת בטביליסי?
- כן, גם אני, וגם הוריי מטביליסי. ואילו סבא סבתא שלי עברו לטביליסי מכפר בַּנְדְזָה.... אתם יודעים, הייתי פרופסור ולפני שנתיים נבחרתי להיות סגל מחו"ל באקדמיה הלאומית של גאורגיה. אני מודה מאוד לעם הגאורגי על הכבוד הזה.
 
 אבל אני חושב שלמעשה, הפרופסורים האמתיים היו סבא וסבתא, אבא ואימא. הם היו החכמים האמתיים. במבט לאחור, אני לא יכול להגיד שהם היו פחות נבונים ממני. הם היו פרופסורים וחברי אקדמיה לחיים. לנו, לצעירים, הם הבהירו הרבה דברים ועזרו לנו מאוד. אני חב להם בתחומים רבים. כמובן, לא הכול היה חלק.
דרך אגב, אבי היה חבר המפלגה הקומוניסטית, ולשמור על המסורת היה לו לא קל בכלל. למשל, כאשר הלכנו לבית הכנסת, אבא תמיד ביקש ממני ללכת בנפרד, במרחק-מה ממנו. הלכתי לפניו, נכנסתי להתפלל הראשון, והוא הגיע אחריי. אבא שלי לא רצה שזה ייראה כהפגנה, כהליכה משפחתית לבית הכנסת. הוא היה בן אדם עניו וצנוע מאוד ולא רצה לעורר פרובוקציות. הוא לא רצה שיכתבו נגדו מכתבים אנונימיים ושחבריו יצטרכו להגן עליו.
 
- לא היו לך ספקות בבחירת המקצוע? ידעת בבירור שאתה רוצה להיות רופא?
- תשובה חלקית לשאלתך טמונה בכך שלהתקבל ללימודים במכללה רפואית זה היה עניין של יוקרה. להיות רופא היה שיא האופנה. אפילו הייתה בדיחה כזאת: בקוטאיסי בכל משפחה מגדלים שלושה ילדים וארבעה רופאים. כמובן, האופנה הזאת השפיעה גם עליי. אבל, אם נדבר גלויות, יש עוד סיבה. אימא שלי הייתה אישה חולה. היא הייתה יפה, יפהמאוד. אבל היו לה פרפורים בפרוזדורי הלב. ואהבתי לאמי הייתה חסרת גבולות. כמה פעמים בשנה היו לה התקפים, היה מגיע אמבולנס, היו נותנים לה זריקה, והכול היה עובר. האפקט הזה – אפקט הרופא הטוב שמציל את חייו של החולה – נראה לי שזה השפיע על החלטתי.
 
- הלימודים לא היו קשים עבורך?
- תמיד למדתי טוב וקיבלתי מדליית זהב בגמר הלימודים התיכוניים. אפילו הייתי מזכיר הקומסומול בבית הספר. ואתה יודע, יאמר לזכותה של אימי, שהנחילה לי את התשוקה ללימודים, את השאיפה להצלחה. מגיל צעיר היא שלחה אותי לחוגים שונים כדי שאתנסה בכל מיני דברים.... הנה לכם דוגמא: כאשר למדתי בשנה השנייה במכללה לרפואה עשיתי את מחקרי המדעי הראשון בביוכימיה. למען האמת, שום דבר מיוחד. עשיתי רפרט במכללה, חזרתי הביתה, ומה ראו עיניי? אני זוכר הכול כאילו זה קורה עכשיו. זה היה יום חמישי... נכנסתי הביתה, ושם חיכה לי שולחן ערוך ומסביבו ישבו קרובי משפחתי – כ-10-12 אנשים, כולם מחכים לי. כי למֵרַבּ היה היום רפרט בוועידת הסטודנטים! אתם מבינים? כך אמי החכמה והנבונה עודדה אותי. כמובן, גם היא וגם אבא היו מודעים לכך שעוד לא עשיתי שום דבר מיוחד. אבל ככה הם המריצו אותי להצלחות הבאות. ואכן למדתי היטב, הייתי יו"ר החוג המדעי של הסטודנטים, ומיד לאחר הלימודים התקבלתי ללימודי המחקר. בכלל אני אוהב לעבוד הרבה. לא נשאר לי כמעט רגע פנוי. מורי פרופסור טואידזה היה אומר: "אם האדם קצת לא עצלן, הוא ראוי לרחמים". אז אני לא עצלן בכלל. אולי החיים לא נתנו לי אפשרות כזאת. אצלי תמיד כל רגע היה עמוס. וגם היום אותו הדבר: כמעט כל יום יש לי הרצאות, ניתוחים, קבלת חולים.
 
- אבל אתה יודע ליהנות מהחיים?
- בטח. אתם יודעים, איינשטיין היה אומר: "שום דבר לא ישווה להנאה מסיפוק אינטלקטואלי". וכאשר פתאום אני מוצא זמן חופשי, אני בהכרח נפגש עם חברים או עם קרובים. אני מאוד אוהב לסעוד עם חברים. אתם יודעים, הסעודה הגאורגית זה לא דבר של מה בכך. התַמַדָה, שהוא ראש השולחן, צריך לקום, לנאום, לתת למישהו לדבר... וזה תמיד אדם חכם. הרי לא יבחרו טיפש כתַמַדָה. והוא היה מדבר על אהבה, על כיבוד הורים, על אהבת המולדת. ואני תמיד אהבתי סעודות. לשבת, להקשיב, להרים כוסית ואחרי זה לרקוד אם אפשר... אהבתי את כל זה כשהייתי צעיר, וגם היום אני אוהב.
 
ובאמת, רואים שהפרופסור כסוף השיער בקי לא רק בעבודות המחקר ויודע לנאום לא רק בהתייעצויות רפואיות. הוא מכיר את החיים ואוהב אותם מכל הבחינות. מרב שראלי, חבר האקדמיה הגאורגית וישראלי גאה.
 
- יש לך הרבה חברים?
- כן, גם פה וגם בגאורגיה. אני מכבד ואוהב את כל ידידיי. כל אחד מהם חכם בדרכו. מכל אחד מהם יש מה ללמוד. וחברים שלי פונים אליי יומיום. אין יום שמישהו מהם לא מתקשר אליי.
אתה יודע, אני חוזר הביתה בשעה מאוחרת מאוד, בערך בעשר או אחת-עשרה. אשתי רוּסוּדַן, גם היא רופאה, עובדת בתל השומר – פוגשת אותי... ואני שואל אותה בצחוק: "נו, איפה הניירת שלך?" היא מגישה לי רשימה: "הנה, שַׁליקוֹ התקשר, גיווי וגוּרַם". וזה טוב מאוד שאנשים פונים אליי.
אגלה לכם סוד קטן. בימי ראשון אני לא הולך לעבוד בבית חולים, אבל נמצא בכוננות בתור רופא אחראי. במקרה הצורך מתקשרים אליי ומזעיקים אותי למרפאה או מתייעצים איתי. אז אם באותו יום אף אחד לא מתקשר אליי, ואני יכול להישאר בבית במנוחה ולראות טלוויזיה, בסופו של דבר אני מרגיש קצת ממורמר: איך זה שכולם הסתדרו בלעדיי? ולכן אני תמיד שמח כשחברים פונים אליי. אני כנראה אמות ביום שבו אף אחד לא יתקשר אליי ולא יבקש ממני דבר.
 
מאחלים למרב שראלי עד מאה ועשרים. אנחנו נפרדים. יום העבודה של הפרופסור רק מתחיל.
 
מתוך עיתון סינאתלה #7
הוספת תגובה

מבזקים

האם הקונגרס תורם לקהילה ?


חיפוש


לקישורים נוספים...