יהודי כותאיסי השתטחו על הכביש

ראשי >מסורת והיסטוריה>יהודי כותאיסי השתטחו על הכביש
יהודי כותאיסי השתטחו על הכביש
מתוך ספרו של לובה אליאב "בין הפטיש והמגל", 1965
 
כותאיסי היא העיר השנייה בגודלה ברפובליקה הגרוזינית. אוכלוסייתה מונה כ-150,000 תושבים, מהם כחמישה עשר אלף יהודים גרוזינים, היושבים רובם ככולם ברובע עתיק משלהם, על גדות הנהר החוצה את העיר. ברובע זה קיימים כיום שלושה בתי כנסת – תופעה נדירה למדי גם בקהילות יהודי המזרח, ואחד מהם, והוא הגדול והיפה מכולם, שוכן ממש על הגבול שבין הרובע היהודי ושאר הרובעים.
 
ביקרתי בעיר זו ושמעתי מפי תושביה את סיפור המעשה על מאבקם לקיומו של בית הכנסת. עם החרפת המסע נגד היהודים בשנות סטאלין האחרונות, החליטו, כנראה, גם שלטונות העיר כותאיסי לגלות יזמה. ל’חכם’ ולגבאים של בית הכנסת ניתנה הודעה כי עליהם לסגור את בית הכנסת עד תאריך מסוים ולמסור את המפתחות לשלטונות. בית הכנסת יוחרם ויהיה למועדון של ה’קומסומול’ המקומי.
 
היהודים הוכו בתדהמה. תחילה ניסו להעביר את רוע הגזירה בשתדלנות המקובלת: רצו אל ידידיהם – וידידים לא מעטים היו להם ויש להם בקרב הגרוזינים. הם שיגרו משלחות אל ראשי העיר, ביקשו, התחננו, ניסו לקנות את המשך קיומו של בית הכנסת בכסף, הודיעו כי אספו כסף להקמת המועדון ויתרמוהו לעירייה. הכל ללא הועיל. השלטונות התעקשו וחזרו והודיעו כי בתאריך המסוים חייב להיות בניין בית הכנסת ריק. יש להוציא מתוכו את ספרי הקודש ולמסור את המפתחות. סערת הרוחות ברובע היהודי גדלה והלכה. העניין העסיק את כל היהודים ולא נתן להם מנוח.
 
כאשר הגיע יום הפינוי וליהודים נודע כי בשעה מסוימת תבואנה כמה מכוניות-משא ובה המוציאים לפועל וציוד המועדון, התרכז המון יהודי מכל קצות הרובע, הקיף את בניין בית הכנסת ומילא את הרחוב. בהגיע שיירת המכוניות השתטחו היהודים, זקנים וצעירים על הארץ, לרוחב הכביש, וצעקו לעבר הנהגים כי רק על גופותיהם יוכלו לעבור אל בית הכנסת. לאחר איומים וצעקות נוכחו אנשי השלטון לדעת, שרק בכוח הזרוע יזיזו את היהודים הרובצים על הכביש. הם חזרו כלעומת שבאו, ומסתבר כי לאחר התייעצות הגיעו לכלל מסקנה, שהעניין אינו ‘כדאי’ והם הרפו מן היהודים.
 
מגוחך לומר כי השלטונות היו ‘חסרי אונים’. השלטון הסובייטי יש לו עוד די כוח לסגור בית כנסת בעיירה גרוזינית, ולו רצה להפעיל את כוחו יכול בנקל להכות, לעצור, לאסור, להגלות ואפילו להרוג את היהודים ‘המורדים’. וכיון שהדבר התרחש בימי סטאלין, לא היה שום איש, לא בברית המועצות ולא בעולם, פוצה פה ומצפצף.
 
עיקר העיקרים שבסיפור נעוץ בעובדה, שדווקא משום שהיהודים ידעו יפה-יפה את כוחו הכל יכול של השלטון, וידעו מה צפוי להם, הרי פירוש הדבר, שבמעשה שהם עשו הם השליכו את נפשם מנגד, במלוא מובן המילה, והגנו בגופם על בית הכנסת שלהם. עד היום גאים במעשה זה יהודי כותאיסי וגם יהודי שאר הקהילות בגרוזיה, היודעים היטב את סיפור המעשה, והם רואים בו, בצדק, מעשה גבורה שיש להתפאר בו.
 
עלילת הדם בסוראמי (מקור ויקיפדיה)
ביוני 1850 נעלם ילד קטן, בן לזוג מהעיר גורי, שהתארח בבית משפחה בסוראמי. גופתו של הילד נמצאה כעבור ארבעה ימים, והיהודים הואשמו ברציחתו. לאחר מציאת הגופה, הזעיק, ראש הפלך דאז, דמיטרי אבשידזה, את רופא השירות. בנתיחה שלאחר המוות נמצאו מים במוחו של הילד ועשבים בקיבתו, ולפיכך קבע הרופא כי הילד לא הומת בידי אדם. אולם, התושבים לא באו על סיפוקם והאשימו את הרופא בקבלת שוחד. הם פרצו לבתי היהודים על מנת להתעלל בהם, ובמקביל מנעו מהיהודים להזעיק עזרה. בלילה עלה בידם של ארבעה יהודים להערים על שמירת התושבים, והם יצאו לטביליסי. עוזרו של הנציב שיגר אנשים לחקור את המקרה.
 
בינתיים, שיחדו תושבי המקום ילדה יהודייה, שהעידה נגד אביה על כך שהוא החזיק את הילד על ברכיו ופצע אותו, ואילו יהודי אחר אסף את דמו לצורך שימוש בחג הפסח. כשהגיעו החוקרים, פנו מיד לחיפוש ראיות נוספות בבתי היהודים ומצאו פיסת בד מוכתמת בדם (כנראה דם וסת). שלושה חודשים לאחר שהחוקרים אספו את הראיות, זומנו המאשימים לבית המשפט למתן עדות, והיהודים נדרשו להודות באשמה. כיוון שלא הודו, נשלחו למאסר שמונה מלומדים מיהודי סוראמי, ועברו עינויים שם. שניים מהם מתו בעקבות עינויים אלה. יהודי המקום פנו אל הקהילה היהודית בקושטא, והביאו את העניין לידיעת משה מונטיפיורי. האחרון פנה לנסיך מיכאיל וורונצוב, המושל הכללי של הקווקז שישב בטביליסי, בבקשה לטהר את שמם של היהודים. וורונצוב התחמק וטיהר את רשויות המשפט הרוסיות מאשמה של עיוות דין ואת הסוהרים מאשמת עינויים. מאידך גיסא, הוא טען כי על פי העדויות המצויות כרגע, היהודים שהואשמו הם בגדר חשודים בלבד, ולכן הורה לשחרר את העצורים, ולהמשיך בחקירה. בפועל, לא שוחררו העצורים לבתיהם אלא נשלחו לסיביר.
 
עלילת הדם בסצ'חרה
עלילת דם מפורסמת יותר התרחשה ב-4 באפריל 1878 בכפר פרוויסי ליד סצ'חרה שבנפת סצ'חרה אימרתי, שם הואשמו תשעה רוכלים יהודים ברצח ילדה נוצרייה בת 6, זארא מודבדזה, ושימוש בדמה לאפיית מצות. הם הועמדו למשפט בבית הדין המחוזי בכותאיסי. דבר העלילה זכה לפרסום רב בעיתונות היהודית ברוסיה, והיא הביאה להתגייסותם של אישים יהודים, ובראשם הברון גינצבורג מסנקט פטרבורג. שני עורכי דין נודעים, קרופניק היהודי ואלכסנדרוב הרוסי, שנקראו להגן על הנאשמים, הצליחו ב-13 במרץ 1879 להפריך את ההאשמות, והנאשמים זוכו.
 
לאחר עלילת הדם בסאצ'חרה והמהומות שאירעו בשנת 1895 בכותאיסי בין נוצרים ליהודים, יצאו המשוררים סרגיי מסחי ואנטון פורצלאדזה להגנת היהודים, תוך הבעת גינוי חריפה לתופעת הקנאות הדתית והלאומית כמנוגדת לתרבות ולמסורת הגאורגית. הגישה האוהדת ליהודים שרווחה בחוגי האינטליגנציה מצאה את ביטויה גם בתחום הפוליטי, כאשר הצירים הגאורגים בדומה הרוסית הגנו לא אחת על ענייני היהודים. סטודנטים גאורגים עמדו לצד היהודים בזמן הפרעות שפרצו ביהודי אודסה ב-1905, הגנו עליהם בגופם, ואחד מהם אף שילם על כך בחייו.
 
 
הוספת תגובה

מבזקים

האם הקונגרס תורם לקהילה ?


חיפוש


לקישורים נוספים...