פרטיזנים יהודי גאורגיה - אהרון מצקפלישוילי

ראשי >אנשים ...>פרטיזנים יהודי גאורגיה - אהרון מצקפלישוילי
פרטיזנים יוצאי גאורגיה - אהרון מצקפלישוילי
זכרונותיו של פרטיזן - יהודי גאורגיה במלחמת העולם השנייה 
 
הלוחם היהודי במלחמת העולם השניה
נכנסו הגרמנים, הקימו אותנו מהרצפה וסידרו אותנו בשורות. דלת אחת נפתחה והחלו בדיקות השבויים – דבר ממנו כה חששתי.
 ----------------------------------------------    
ב- 1970, בסיום של כנס אירגון הפרטיזנים-ותיקי המלחמה, הקומיסר באבפטוריה י.א. קביצ'ב מעניק ל- 30 פרטיזנים, ובינהם יהודי מגאורגיה בשם אהרון מצקפלישוילי, מדליות יובל "50 שנה לצבא ברית המועצות" בשם האסיפה העליונה של ברית המועצות.
בעיתון מס' 22 מ- 1 בפברואר 1970 של "אבפטורייסקאיה פרבדא" בכתבתו מתאר ל. צרנטייב את הכנס החגיגי במלים הבאות: "הקומיסר הקריא שמות של כ-30 פרטיזנים, כאשר כל הקראת שם מלווה במחיאות כפיים סוערות. הזמינו את הלוחם בפלוגת הפרטיזנים א.מ. מצקפלישוילי לקבלת תעודה ומדליה. נשמעו מחיאות כפיים סוערות... הוא עצמו התבונן בהתלהבות במדליה ובתעודה".
בכתבה הבאה אוסף של עובדות רשמיות ממסמכים ומסיפוריו של אהרון מצקפלישוילי על הקשיים שחווה בתקופת המלחמה.
--------         
 ההיתקלות הראשונה עם האויב
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הייתי נשוי טרי -  חמישה חודשים בלבד, כאשר החלה המלחמה הקשה ביותר בעולם ונכנסתי ללב – ליבה של הלחימה בגבולה הצפוני של ברית המועצות. ההתנהלות הרגילה של חיי היום-יום השתנתה, התהפכה במהירות בלתי סבירה...
לאחר מספר ימים, אני יושב בהסעה יחד עם צעירים אחרים אשר מגולחים בראשם כמוני, מובלים לכיוון בלרוס. החום חונק אותנו, בראשי עוברות מחשבות על מלחמה שלא ראיתי מעולם, דאגות לשלום המולדת, קושי הפרידה מההורים, קרובי המשפחה,החברים ורעיתי ההרה...
בגומל, לאחר הכנות קצרות (של 3 ימים), נזרקנו ישירות לחזית הלחימה.
לפני הגעתנו אל היעד שהוגדר עבורנו, הופתענו ע"י האויב מהאוויר בהפצצות מסיביות מהאוויר. זו הייתה טבילת האש הראשונה שלנו – מפגש עם טילים שירדו כמו ברד מהאוויר, ערבוב רגשות בבלבול, פחד, הרוג ראשון, בכי, זעקות ל"אמא"...
אנו המשכנו בדרכנו, ההפצצות האינסופיות מהאוויר לא פסקו, ראינו המוני פצועים, פליטים, כפרים שעלו באש, כלי מלחמה שהושמדו...
המצב אליו נקלענו גרם למחשבה על החיים, המוות, אי הצדק, חוסר האנושיות.
עם עלות השחר הוציאו אותנו לעמדות, ישבנו בשקט, הייתה לנו הרגשה כי הזריחה מכינה לנו איזושהי הפתעה נוראית, שמענו את פעימות לבינו מרוב התרגשות. לפתע שמענו רעש, אלה כבר לא היו פעימות הלב, אלא רעשים של מטוסים עם ציור של צלב שחור על הכנפיים שהצלו את השמים כמו ציפורים. הארטילריה שלנו החלה לפעול, יחד איתה האויב פתח באש תופת. "הצלבים השחורים" תוקפים אותנו כעורבים וזורעים מוות מסביבנו. הדם, האדמה והמתכת התערבבו בניהם... האש מתפרצת יותר ויותר.
בעמדות שרר בלבול, החיילים מסובבים עיניהם בתהייה, אחדים לא עמדו בכובד ההתקפה הראשונה, יצאו מההתבצרות וניסו לברוח, אך הכדורים שלנו מפסיקים להם את החיים. זו הייתה הלחימה הראשונה בחיי, ההתקרבות הראשונה למוות. הדם עולה לי לראש, איני מסוגל לחזור לעצמי. לבסוף, התגברתי על הפחד, אך הרגשתי כי מצבנו אבוד. שמעתי את המפקד מעודד אותנו בקריאות:  "תחזיקו מעמד, בחורים! פתחו באש!". ראיתי אינסוף טנקים ושריוניות של האויב מתקרבים במהירות לעבר עמדותינו, אחריהם צועדים הפשיסטים.

אחזתי את הרובה בידי והתחלתי לירות לעברם, התמלאתי בכוח הלחימה, בשנאה כלפי הגרמנים, אני מכוון רובה לעברם ללא רחמים וצולף למטרה... חבריי נלחמים כאריות, הטנקים התקרבו לעברנו והחלו להשמיד את עמדותינו. אנו השתמשנו בכל סוגי הנשק נגד האויב. אך האויב אינו מפסיק להתקדם, הוא יוצא למתקפה, אין איזון בין הכוחות, האויב גובר עלינו.
בצהרים קפצנו מהביצורים התחלנו לסגת אחורה תוך כדי ירי. כוחותינו נקצרו כמו דשא. הדם נשפך כמו מים, נשמעו קולות הזעקות וצעקות הפצועים.
לפתע גופי התאבן. ראיתי טנקים מסתובבים סביב הביצורים שלנו כרקדנים, ומוחצים את החיילים שנותרו בפנים עקב הלם המתקפה שלא העזו לצאת החוצה. גופי החל לרעוד מהמראה של בשר אשר תחוב בתוך שרשראות הטנקים.
אש כיסתה את תכול השמים. איבדנו הרבה דם, אך המשכנו להילחם, לא נכנענו, בעזרת הירי הצלחנו לסגת ובנוסף גרמנו נזק לאויב.
השמש שקעה, נפסקו הפיצוצים והירי, הייתי עייף, מטונף, מדמם. המפקד צעק משהו, אך לא שמעתי דבר. אספו את כל הניצולים יחד. מתוך כ - 1500 חיילים נשארנו בחיים 30 בלבד, את השאר השארנו בשדה הקרב הרוגים או פצועים. לא ידענו מה קורה מסביבנו, נחנו קצת, שתינו אך לא הצלחנו לאכול דבר. ברגע שנמנמנו, הקימו אותנו ופקדו עלינו לצעוד במהירות לכיוון מזרח. הסתבר כי היינו קרובים ליפול בשבי.
רצנו כל הלילה. בדרך ראינו את מטוסינו וכלי לחימה שרופים, כפרים מושמדים, גופות פזורות עקב הפצצות. לא ידעתי איזה כוח הוציא אותי מהגהינום הזה.
ההלם מהמפגש הראשון עם המוות לא חלף, למחרת בבוקר ארגנו  את הכוחות מחדש ופקדו עלינו לצעוד לכיוון מערב. לא היה ניתן להתקדם בשעות היום מפני שמטוסי האויב שלטו בשמים, לכן התחבאנו ביער, ורק בלילה הלכנו במהירות מרבית. חשנו כי במערב אוקראינה היה מצב לא טוב.
 

אהרון ושרה מצקפלישוילי - 1940
 בפאתי נובורוסייסק

בספטמבר 1941 השתתפנו בקרב על חיים ומוות בפאתי נובורוסייסק. לבסוף, הצלחנו לעצור את התקדמות האויב, ותפסנו עמדות בהר. מ- 16 עד 25 בספטמבר "צבא היטלר" תקף אותנו ללא הפסקה, אך לא הצליחו להוציא אותנו מהעמדות. הסביבה הייתה מכוסה בגופות של הגרמנים ובכלי נשק שהושמדו. גם אנחנו לא חווינו ימים טובים. 

ב- 19 בספטמבר, בזמן התקפה אווירית של מטוסי האויב, מוקש התפוצץ לידי, כתוצאה מכך אני וחברי, בחור גרוזיני  בשם ריקשוילי, "נקברנו חיים". בתום ההפגזות, החברים הוציאו אותנו. הסתבר כי ניצלנו הודות ל"קבירה". שוב ה' הציל אותי מהמוות...
החיילים שלנו נלחמו בגבורה וגרמו לנזקים בקרב האויב הישג זה הכניס רוח לחימה ומוטיבציה בקרב החיילים והמפקדים לקראת המתקפה המכרעת שתוכננה ל 26 בספטמבר. בקוצר רוח המתנו להגעת רכבת עם ציוד הלחימה, בביטחון בניצחון הבא. הרכבת אכן היגיעה אך לאכזבתנו במקום ציוד הלחימה קיבלנו מסכות אב"כ. למרות זאת, מועד המתקפה לא נדחה.
ביום המתוכנן, הארטילריה החלה לפעול בכל עוצמתה. ה"אורה" ברוסית החזיר חיים לשדה הקרב המלא גופות וכלי נשק שהושמדו. העורבים המופתעים נמלטו משדה הקרב. הצבא אשר השתמש בציוד של הרוגיו, נתן מכת מחץ לגרמנים המצוידים מכף רגל ועד ראש שהחלו לסגת במהירות מירבית תוך שלושה ימים. בפאתי נובורוסייסק מצאו את מותם אלפי אפפי חיילים גרמניים.
גם שורות כוחותינו התכווצו. לא היה לנו מספיק ציוד, לא הגיע תגבור. ביום הרביעי הגרמנים הצליחו לעצור את המתקפה, ביום החמישי הם תקפו אותנו, לאחר שתוגברו בציוד ובלוחמים.
ביום השישי כבר היה לנו קשה מאוד. לא היה תגבור בכוחות, הורגש ניתוק קשר. בבוקר הבנו כי אנחנו מוקפים בכוחות אויב, אך בכל זאת המשכנו להילחם.
******
הרבה גרוזינים נלחמו לצדי. למסירות ולגבורה שלהם לא היה גבול, דמם שטף את אדמת נובורוסייסק. כוחותינו אפסו, אך אנחנו נלחמנו עד טיפות הדם האחרונות. ב- 3 באוקטובר נפצעתי, בעודי מדמם המשכתי להילחם עד איבוד ההכרה כדי לא ליפול בשבי. אך לצערי רוב החיילים והפצועים של הפלוגה נפלנו בשבי.
******
בכתבה "הפרטיזנים אינם שוכחים", בעיתון "לנין" (מס' 98) של עיר "זסטאפוני" מ- 17 באוגוסט 1967 פורסמו פרטים אודות שהותו בשבי של אהרון מצקפנישוילי:
" אזורי הלחימה עברו עם הזמן מיד ליד. יחסי הכוחות לא היו שווים. הגרמנים ניצחו וכבשו את ההר חסר השם. שדה הקרב הוקף בגופות הגרמנים, גם האבדות הסובייטיות היו לא מעטות.
הגרמנים סקרו היטב את שדה הקרב, קברו את החללים, את הניצולים הסובייטים אספו יחד. ביניהם היה אהרון מצקפנישוילי "מזסטפוני".
אהרון מצא את עצמו בדילמה כפולה במחנה השבויים ב"סטארו-קרים". הפציעה הציקה לו, ובנוסף חשש כי הגרמנים יגלו על היותו יהודי..."
 
אהרון במדי צבא רוסי - 1941
אהרון - 1976
במחנה השבויים
כ- 30,000 שבויים נאספו על ידי הגרמנים כמו חיות. עברנו עינויים והתעללויות רבים. 8 אנשים היו מקבלים כיכר לחם לשבוע, במלים אחרות איש אחד אכל 50 – 60 גרם לחם ביום. פעם ביום הכינו מרק, אבל לא היה כוח לעמוד בתור כדי לקבל את המרק המסריח.
הגיע דצמבר, חורף, קור, רעב, פרצה מגפה בקרב השבויים. בשלב זה, לא בוצעה הפרדה, היו מבקשים מיהודים בלבד להתייצב – כביכול, כדי לשחרר אותם הביתה. קשה להאמין, אך בהתחלה הופיעו יהודים שהאמינו להבטחות הגרמנים וצעדו קדימה. המסכנים חשבו כי "הקומוניסטים" ממציאים על רדיפות הנאצים את היהודים, הם היו מובלים לכיוון לא ידוע במכוניות. לא ראיתי שמישהו מהם חזר, לפי דעתי הם הושמדו בסביבה. לאחר מספר ימים הופנמו דברי הקומוניסטים ויהודים לא הגיבו שוב לפניות הגרמנים. אך למרות זאת, החלו הלשנות על יהודים.
להישאר במחנה - פירושו מוות בטוח. חבריי הגרוזינים ידעו זאת היטב: תדו קצלשוילי מגורג'אאני וצ'יצ'יקו קסרשוילי מטקיבולי אשר טיפלו בי כמו אחים. נחלשתי מהפציעה, ולעיתים קרובות הם היו מתחלקים בסעודה שלהם איתי. הם עזרו לי להתאושש. לבסוף, החלטנו להימלט, למרות שסיכננו את חיינו. כדי להוציא את תוכניתנו לפועל, היינו זקוקים לכלי חד לחיתוך הגדרות.
בעלי המקצוע היו יוצאים לעבודות מחוץ למחנה. ביניהם היה צ'יצ'יקו קסרשוילי והטלנו עליו את משימת הברחת הכלי חיתוך למחנה.
 
 בריחה
לעולם לא אשכח את ה - 19 בדצמבר 1941 כאשר צ'יצ'יקו חזר מהעבודה והודיע לנו בקול רועד: "הכנסתי".
לשמחנו לא היה גבול, תכנית הבריחה תוכננה זה מכבר לכן באותו לילה התחלנו בהכנות לבריחה.
ב- 11 בלילה כאשר התבצעה החלפת המשמרת באבטחה, יצאנו והתחבאנו בצמוד לחוטים קוצניים ונשכבנו על האדמה. צ'יצ'יקו חתך שתי שורות של חוטים בשנייה. זחלנו 500 מטר בלי להרעיש. לאחר מכן, פתחנו בריצה לכיוון היער.
ירד שלג. היה קור כלבים. היינו לבושים חלוקים דקים ונעליים קרועות, כל הלילה רצנו ללא הפסקה. עם עלות השחר היינו ללא כוחות, בקושי סחבנו את רגלינו הנפוחות מקור. לפתע, שמענו נביחה של כלב. אספנו כוחות אחרונים והמשכנו לכיוון הקול. לבסוף הגענו לכפר. 
בכניסה לכפר הקשנו בדלת  של בקתה. לאחר המתנה, אישה בלונדינית   פתחה את הדלת, הכניסה אותנו וכיבדה אותנו במרק חם. היא חיממה את הבית. איזו מצווה היא עשתה!
לאחר מכן, היא התנצלה ואמרה: מצטערת, יש לי ילדים קטנים, אם הגרמנים יגלו, הם ישמידו את כולנו...
אנו הבנו אותה. היה בוקר והיינו חייבים לעזוב את הבקתה.
האישה הביאה לנו בגדים חמים של בעלה. יצאנו מהבקתה ונכנסנו ליער. פחדנו להתרחק מהכפר מפני שהיה לנו קשה ללכת ובנוסף לכך לא הכרנו את הסביבה ואת הדרכים. כל היום התחבאנו בשיחים.
ירד הערב והחשיך. הפעם, הקפנו את הכפר וניגשנו לבקתה האחורית. בעלת הבית קיבלה אותנו היטב, האכילה, חיממה והלינה אותנו בביתה.
זה היה הלילה המאושר ביותר לאחר תקופה כה קשה שעברנו בחזית ובשבי מפני שכבר יותר מחודש לא ישנתי במיטה, עם מצעים.
במהלך התקופה הקשה שעברתי הייתי כל כך אומלל שלא יכולתי אפילו לחלום חלום. באותו לילה הצלחתי לחלום על הוריי, רעיתי, חבריי, גאורגיה...
פתאום שמעתי: "ילדיי, כבר בוקר, קומו, הגיע הזמן ללכת".
שלושתנו קפצנו מהמיטה כמו ארנבים מפוחדים. היה כה קשה להתנתק מחלום ומזיכרונות כה מתוקים ולראות שוב את מצבנו הרגיש.
"אל תמהרו, ילדיי, אל תתרגשו, גרמנים לא יגיעו לכפר בקור כלבים הזה- פנתה אלינו האישה המבוגרת בחמימות, - מי יודע היכן נמצאים שני בניי, שניהם יפים ואמיצים כמוכם, מהיום הראשון התנדבו להילחם, מי יודע אם הם עדיין בחיים. אולי הם משוטטים כמוכם ביער?" – והדמעות החלו לזלוג מעיניה של הזקנה. כשנרגעה, שוב פנתה אלינו:" עכשיו יכנס שכן שלי. בלילה כשישנתם סיפרתי לו הכל. הוא איש מנוסה, יוכל להדריך אתכם."
דלת הבקתה נפתחה בחריקה, נכנס איש מבוגר כפוף ואמר: " לפי מה שנודע לי, הינכם רוצים לחצות את החזית ולהצטרף לכוחות הסובייטים. אל תחשבו על כך, החזית רחוקה מדיי, לא תצליחו להגיע לשם. במקרה הטוב ביותר שוב תיפלו בשבי ותמצאו את עצמכם במחנה. הייתי מציע לכם ללכת לכיוון צפון-מזרח, ולשאול בזהירות בכפרים איך ליצור קשר עם הפרטיזנים".
הודינו לאישה ולזקן והתכווננו לצאת, אך הזקנה עצרה בעדנו. היא חיממה את הבית, הגישה לנו אוכל ואף שתייה חריפה. השכן יצא וחזר עם לחם, בגדים חמים ובקבוק וודקה, הם בירכו אותנו לדרך.
עיננו התמלאו בדמעות כי שכחנו מה זה יחס אנושי בתקופת שהותנו במחנה. חיבקנו את הזקנים ויצאנו לדרך.
החקלאים האוקראינים בדרך כלל קיבלו טוב את השבויים שברחו והגישו להם עזרה וסיוע, לפעמים תמורת סיכון עצמי וסיכון המשפחות שלהם.
ליבנו התמלא תקווה. אנו צועדים במהירות לכיוון הדרך שהסביר לנו האיש הזקן.
" פרטיזנים, הצטרפות אליהם ולחימה לצדם – זה הפתרון היחיד", שלושתנו אומרים בקול אחד.
"איך נמות ככה, מבלי להילחם?" – אומר תדו.
"עדיף כבר למות בקרב עם הפשיסטים מאשר להיות שבויים שלהם" – צ'יצ'יקו מביע את דעתו ושנינו מסכימים איתו.
עברנו מספר כפרים אך לא השגנו את מבוקשנו.

שוב בשבי
ב- 18 בינואר 1942 נשבה רוח חזקה. השלג מכה בפנינו ומונע מאתנו לפקוח עיניים. הרגליים שקועות בתוך השלג, אנו קפואים אך בכל זאת מנסים ללכת מפני שאסור לעצור כדי לא לקפוא. גם הלחם נגמר לנו, מזה שלושה ימים לא ראינו כפר.
לקראת הערב, הרחנו עשן. לבסוף הגענו ליישוב. עם השקיעה נכנסנו לכפר, ושמענו מארבע הכיוונים: "ידיים למעלה, לא לזוז".
המשטרה האוקראינית, אזרחים סובייטים לשעבר שהצטרפו לפשיסטים, תפסו אותנו. לא הספקנו למצמץ ומיד הם התנפלו עלינו, החלו להכות. היינו כה תשושים שנפלנו על הרצפה כבר מהמכות הראשונות.
החולשה שלנו והעובדה שלא היינו חמושים הוכיחה לשוטרים שאנו לא פרטיזנים. הם הקימו אותנו והכניסו לחדר גדול. הסתבר שהרוח והסערה בילבלו אותנו ובמקום להגיע לכפר, נכנסנו למרכז אזורי.
- "איך הגעתם לכאן?", צועק המפקד.
- "אנו גרוזינים. שוחררנו ממחנה השבויים. אין דרך חזרה לגאורגיה. אנו מבקשים שתעזרו לנו" , ענינו שלושתנו בקול אחד.
- "אז אתם גרוזינים, הם אנשים טובים, אוהבים לארח, הם אנשי כבוד. שירתתי בגאורגיה ואני זוכר הרבה טובות מהגרוזינים, יש לי חוב כלפיהם אך איך אגמול להם? בואו, מסכנים שכמותכם, אתם דומים לגופות, הלילה תעבירו כאן ובבוקר תתחפפו שלא אראה אתכם עוד, אחרת לא אחוס עליכם.
השוטר הוביל אותנו לבית וקרא לבעל הבית המבוהל: " הלילה שלושת הגרוזינים הללו ילונו אצלך. תן להם אוכל ובבוקר תקים אותם, שלא אראה את הצל שלהם, בבוקר אבוא לבדוק".
השוטר כמעט עזב כאשר נשמעו רעשים של מכוניות וקולות הגרמנים. השוטר נעמד.
- "נפלנו", אמר תדו.
- "לאן נברח?", שאל צ'יצ'יקו בבילבול.
אך המלים שאמר צ'יצ'יקו אינסטינקטיבית, היו חלום שלא ניתן להגשמה. במידה והייתה לנו אפשרות לברוח, לא היינו מצליחים מפני שכוחותינו אפסו והרגשנו כמו זקנים בני 80 שבקושי הולכים.
הגרמנים התנפלו עלינו כבר כשנכנסו והכו אותנו בקריאות "פרטיזנים!". השוטר הציל אותנו. הוא אמר לגרמנים שאנחנו גרוזינים שעובדים כאן והוא הביא אותנו ללון. הגרמנים עזבו אותנו והמשיכו בענייניהם: "כאן מקום ל-5 איש", צועק הפריץ שנכנס לחדר, "כאן ל- 3", נשמע מבחוץ.
"כרצונכם", עונה לו השוטר, "את שלושת הגרוזינים אני אקח למקום אחר", והוא הוציא אותנו החוצה.
הלכנו לא מעט, היה נראה שהיישוב גדול, אנו בקושי סחבנו רגליים. לבסוף, הגענו לבית צדדי של היישוב. השוטר השאיר אותנו והלך.
התחממנו. בעל הבית הגיש לנו אוכל. אך לא הצלחנו לישון. הרגשנו כמו ציפורים כלואים בכלוב.

חוסר התקווה
כל הלילה לא עצמנו עיניים. התווכחנו, תכננו מספר תוכניות. בחדרנו ישן פועל רוסי. הוא התעניין בנו ופנה אלינו: " אני רואה שברחתם מהשבי. אינני מבין גרוזינית, אך בשיחתכם שמעתי שהזכרתם את המילה "פרטיזן" מספר פעמים, אני סבור כי הנכם רוצים לפגוש אותם".
אנו בקושי התאפקנו מרוב השמחה, אבל לפני שהוצאנו מילה ראינו את מבטו המאיים של תדו הזהיר.
-"אל תצאו מהיישוב. מסביבו מסתובבים הגרמנים, וזה מוות בטוח מפני שלא תצליחו להוכיח כי אינכם פרטיזנים. תיגשו למועצה, עובד שם איש אחד נחמד אשר סייע להרבה שבויים בהנפקת תעודות מתאימות. תספרו לו הכל, והוא יעזור לכם. תוכלו להכיר גם את המקשר עם הפרטיזנים, כאן ישנם כאלה, והכל יהיה כשורה.
בבוקר ניגשנו למועצה. סיפרנו לאיש שהופנינו אליו כי אנו גרוזינים ששוחררו מהשבי, אין לנו אפשרות לחזור לגאורגיה, ביקשנו שינפיק לנו תעודות אשר יאפשרו להישאר במקום.
האיש היה דומה יותר למפקד צבאי מאשר לבוגד שהצטרף לנאצים. הוא התבונן בנו והתחלנו להתרגש "האם הוא לא מקשר עם הפרטיזנים?" , חשבתי בלב. הוא לא הוציא מילה, הנפיק לנו מסמכים נדרשים עם כתובת הרשומה על הדף.
"תיגשו לכתובת הרשומה, תנוחו, ותתייצבו כאן בעוד שלושה ימים, נשלח אתכם לעבוד"...
מחשבות מוזרות עברו לנו בראש. הרגשנו שהאנשים הללו הם צמרת הקשר עם הפרטיזנים.
לאחר שלושה ימים, הלכנו לכיוון המועצה בבוקר. כשהתקרבנו, ראינו מראה מזעזע. הגרמנים תלו מישהו, כמה מהם שמרו במקום ולא איפשרו לאחרים להתקרב. על ליבו של התלוי היה קרש עם המלים: כך יקרה לכל מי שיתעסק עם הפרטיזנים. אנו המשכנו ללכת לכיוון המועצה עם רעד ברגליים ושוב התבוננו בגופת התלוי, כאשר פניה של הגופה הסתובבו, ראינו את הפועל הרוסי שהדריך אותנו.
"מסכן, אז הוא זה שהיה המקשר עם הפרטיזנים. למה לא גילינו לו מההתחלה?- אמר צ'יצ'יקו.
אך האם הוא היה בוטח בנו מיידית? – עניתי לו.
התרגשנו, היינו חסרי תקווה ומלאי שנאה כלפי הגרמנים. נכנסנו לאיש אשר הנפיק לנו תעודות מתאימות לפני מספר ימים. הוא אפילו לא הסתכל עלינו. היה מורגש כי הוא קיבל קשה את המתרחש מסביב. כנראה, היה לו קשר כלשהו עם התלוי.
-הנה ההפנייה. שובצתם לעבודה בכפר פוקרובקה של אזור פולטבה. תמתינו בכניסה. בעוד מספר דקות יקחו אתכם עם מכונית-, פנה אלינו בקרירות ועיניו התמקדו בניירת. בפוקרובקה ביצענו מגוון של עבודות פיזיות ושהינו שם עד ה-2 במאי 1942.
לא הצלחנו ליצור קשר עם הפרטיזנים. בכוונתנו היה לברוח ליער ולמצוא פרטיזנים מפני שמזג האוויר האביבי היה נוח והקל על שהות ממושכת ביער, אך לצערנו לא יכולנו, לא התמזל לנו.

במחנה השבויים הצבאי של מירגורוד
באותו יום האחראי שלנו ניגש וציווה להתלוות אליו. מה יכולנו לעשות חוץ מללכת איתו.
במשאית כבר ישבו פועלים שעבדו בכפר הזה ובניהם מספר אנשים שברחו משבי חיילי צבא האדום לשעבר. שאלנו אחד את השני על המתרחש, אחד האחראים הבהיר לנו כי התקבלה פקודה להתייצב למרכז בדחיפות.
חזרנו לאותו יישוב בו המשטרה תפסה אותנו. מכוניות נכנסו אחת אחרי השנייה, אינסוף אנשים התאסף במקום. הנאצים העמידו אלפי אנשים בשורות באיומי רובים והובילו אותנו במהירות, כמעט בריצה. על "טעות" קטנה הם היו מכים את השבויים ללא רחמים. רצנו כמעט 60 קילומטר. מי שלא סבל ונפל בדרך, הושמד במקום.
לקראת השקיעה הגענו למחנה שבויים צבאי בעיר מירגורוד. באו המון אנשים שהוכנסו לתוך רפת  לשעבר וננעלו כמו עכברים. היינו בצרות.
-אהרון, שמעת? אומרים שיהיו בדיקות. אני מזהיר אותך לא לגלות על היותך יהודי לאף אחד, אפילו לגרוזינים, חוץ ממני ומתדו לא ייוודע לאיש, - אומר צ'יצ'יקו.
-את היהודים ממוצא רוסי מזהים לפי מראה ומבטא, מי יוכל לזהות אותך? אפילו גרוזיני יתקשה לגלות שאתה יהודי, לכן אל תתייאש, אפילו אם יגידו לך שהינך יהודי - תכחיש, תצעק שאתה גרוזיני, - מייעץ לי תדו.
באותו לילה לא עצמנו עין. היינו זרוקים על הרצפה ועסוקים במחשבות רבות.
 
בדיקת השבויים
עלה השחר. נכנסו הגרמנים, הקימו אותנו מהרצפה וסידרו אותנו בשורות. דלת אחת נפתחה והחלו בדיקות השבויים – דבר ממנו כה חששתי.
במהירות ובדייקנות גרמנית התבצע זיהוי הלאום. הגיע תורנו. צ'יצ'יקו ותדו הועברו לקבוצת ה"גרוזינים". בחשש וברעד פנימי אני מתקרב לשולחן שסביבו יושבים כמה נאצים ומלפנים עומדים רופאים בחלוקים לבנים.
- מה הלאום שלך?
- גרוזיני.
- שמך, שם משפחתך, שם של אביך, תאריך ומקום הלידה?
- סרגו בן מוסה מצקפנישוילי, 1917, חרגאולי.
במקום אהרון אמרתי סרגו, במקום זסטפוני – חרגאולי.
- תתפשט!
הדם עלה לי לראש, ידיי רעדו, אך כדי להסתיר את הפחד התפשטתי בזריזות...
"יהודי, יהודי", הגרמנים הכו אותי בצעקות, לאחר מכן אחד מהם תפס אותי בעורף ודחף לקבוצת היהודים.
- אל תיכנע, חבר! , צועקים לי צ'יצ'יקו ותדו מקבוצת הגרוזינים.
הסתכלתי מסביב וראיתי את האחים היהודים שלי עומדים בבהלה אך בכבוד. התרגשתי נורא. בחיים לא ראיתי כל כך הרבה יהודים יחד. הייתי רוצה לחבק את כולם, לנשקם, לשהות בקרבתם לנצח, להתחלק עימם בשמחות וצער. אך לא רציתי למות בצורה כזאת, לקבל את גזרת הגורל ללא מאבק, בגופי ובדמי בער הרצון להתנקם.
-"אל תיכנע, חבר, אל תיכנע!, - צווחים לי באוזן קולות החברים ללא הפסקה. בפתאומיות קפצתי ממקומי ובצעקות "אינני יהודי, אני גרוזיני", יצאתי מהקבוצה. הגרמני תפס אותי בעורף ודחף לכיוון הקבוצה. אני המשכתי לצעוק, הוא הכה אותי עם הנשק וזרק לקבוצת היהודים. שוב יצאתי מהקבוצה בצעקות, הוא במכות החזיר אותי לשם. ההליך הזה חזר על עצמו מספר פעמים. באותו זמן אחד מהמפקדים הגרמנים ניגש אלי ושאל ברוסית: מה קרה? מדוע אתה צועק?
- אינני יהודי, אני גרוזיני, - המשכתי בצעקות.
הוא התבונן בי מספר פעמים. כנראה, חשב בלבו שאני לא דומה ליהודי וקרא למישהו נוסף. התקרב שוטר בכיר רוסי מגרוזיה אשר שירת בצבא הגרמני.
- האיש הזה טוען כי איננו יהודי. תבדוק בבקשה.
- מאיפה אתה? – שאל אותי הרוסי.
- מחרגאולי,- שיקרתי שוב.
השוטר פנה למפקד הגרמני ואמר לו: בחיים שלי לא שמעתי על יהודי שגר בחרגאולי.
- קח אותו לגרוזינים, - ציווה המפקד.
כולי רעדתי מרוב הלחץ, בקושי עמדתי על הרגליים.
- ישתבח שמך ה', שוב ניצלתי. איך עלה בראשי הרעיון על חרגאולי במקום זסטפוני. אך אם לא נגזר עליך, לא תמות...
צ'יצ'יקו קסרשוילי ותדו קקלשוילי הסתכלו עליי עם הברק בעיניים בעודי מתקרב לקבוצת הגרוזינים. הם בקושי התאפקו מהבעת שמחה, התרגשות ותימהון, וגם סימנו לי להיות בשקט.
צ'יצי'קו בכל זאת לא התאפק ולחש לי" כל הכבוד לך, אהרון, הצלחת להינצל. – איך הבהלת אותנו, - הוסיף תדו והזהיר את צ'יצי'קו לא להזכיר את שם אהרון יותר, - מהיום הוא סרגו!
בדיקות דומות נערכו במחנה לעיתים קרובות מפני שכל יום הגיעו שבויים חדשים, אך מספרם לא עלה. המון אנשים מתו מדי יום מרעב, מגפות ויחס בלתי אנושי. כמה פעמים התעוררתי לצד גופה.
אני לא נבדקתי יותר. במקומי צ'יצי'קו קרסשוילי היה הולך לבדיקות. הוא היה נבדק, נרשם בשמי ולאחר מספר שעות היה חוזר לבדיקה בשמו. כך צ'יצ'יקו הציל אותי מהסבל.

  ניסיון של המנשביק
לאחר מספר שבועות הביאו אלינו לאחראי מנשביק גרוזיני בשם צ'ציבאיה שברח לצרפת. הוא החל בתעמולה פסיכולוגית: "עכשיו העת המכריעה לגורל הגרוזינים. הגרמנים התקרבו לקווקז. בעוד זמן קצר הם ישחררו את אדמתנו והם זקוקים לעזרתנו. מי מוכן לנקות את גאורגיה מקומוניסטים עם הנשק ביד?"
- מה, ניתן לנאצים לדרוך על אדמת המולדת שלנו?
- שהילדים והנשים שלנו יפלו לידי "חיות" ? – נשמע ממסביבנו.
- לא, הנאצים יעזרו לנו לשחרר את גאורגיה וימשיכו בדרכם, אדמתנו תישאר בידינו! – המשיך צ'ציבאיה.
- מה אתה מספר סיפורים? – מישהו צעק מהצד.
מאוכזב מכך שלא הצליח בתעמולה, צ'יצ'יבאיה ניגש אלי.
- אתה דומה ליהודי. אני מוכן להישבע שאתה יהודי.
- עזוב אותי, מה אתה נדבק אלי, מה אתה רואה בי יהודי.
- אל תפחד, רק תגיד לי שאתה יהודי ואני נשבע בשני ילדיי שהשארתי בפריס, לא אלשין עליך.
- מה אתה רוצה ממני, להפוך אותי מגרוזיני ליהודי?, - עניתי לו.
הוא לא עזב אותי עד שלקח בכח להיבדק אצל הרופא.
רופא רוסי יפה תואר וצעיר אשר גם היה שבוי במחנה, בדק אותי והסתכל לי בעיניים בהתרכזות, חייך אליי ופנה לצ'יצי'באיה: "ישנם מקרים שאדם נולד כך. לכן, לא ניתן לזהות יהודי לפי זה בלבד. האיש הזה לא דומה ליהודי כלל."
- אינני מאמין -, לא וויתר המנשביק לשעבר.
השתחררתי, רציתי לחבק את הרופא החמוד שלא איבד את הרגשות האנושיים למרות שהותו בתנאים כה אכזריים. בחיוכו הרגשתי כי הוא ידע שאני יהודי, אך לא הסגיר אותי. צ'צ'יבאיה היה פחדן מאוד, הבחורים הזהירו אותו בכתב כי אם גרוזיני אחד יפול לידיהם של הנאצים, הם יחנקו אותו, לכן הוא ניסה דרכי להראות את נאמנותו לגרמנים, במהרה התפטרנו ממנו כי הוא לא עמד בציפיות של הגרמנים.
עבר יום אחר יום, לילה אחר לילה. כאשר היה עולה השחר, לא ידעתי אם אשרוד עד השקיעה. אך מצבם של בני עמי היה מדאיג אותי ביותר. הם הסתובבו כמו צל בחלוקים עם ציורי מגן דוד. לא נתנו להם אוכל והכריחו אותם לבצע עבודות הכי קשות ומגעילות. בחסות הקומוניסטים בסודיות מוחלטת היו "חוסכים" - אוספים לחם אשר התקבל על שמות של נספים, מתים שעדיין לא נרשמו ברישומים של הנאצים, ומעבירים אותו ליהודים. אך האם זה עזר? היהודים היו נחלשים ומתים בהמוניהם. כאשר היו מביאים קבוצות של שבויים חדשים והמחנה היה מתמלא, היו אוספים את היהודים, מוציאים את חסרי היכולת לעבוד מהקבוצה, מעלים אותם על מכוניות לא רחוק מהמחנה, היו מכריחים אותם לכרות קבר לעצמם ויורים בהם. הנאצים היו מכניסים חזרה למחנה את בגדיהם של המתים. בסיוטים כאלה של יום-יום עברה שנת 1942.
 
יצירת הקשר עם הפרטיזנים
בתחילת שנת 1943 לקחו את הגרוזינים לעבוד בקרים. התנאים כאן היו יחסית טובים. כ- 500 גרוזינים חולקו בין מספר כפרים.
הייתי חולה עוד מהמחנה. בכפר בו אנחנו עבדנו, חבריי הצליחו להכניס אותי לכמה ימים לבקתה של איכרה. האישה השיגה סוכר, הכינה תרופה ביתית וריפאה אותי תוך 3 ימים. כאן היו לנו יותר אפשרויות לחיפוש אחר דרכים ליצירת קשר עם הפרטיזנים. גילינו מהאיכרים כי במקומות הללו ישנה פעילות רבה של הפרטיזנים. גילינו גם כי כמה מבני הכפר נלחמים לצדם של הפרטיזנים.
באחד הימים נערך מפגש חשאי של הפעילים בו הוחלט לארגן בריחה לפרטיזנים. צ'יצ'יקו, תדו ואני השתתפנו באותו מפגש.
קומוניסט מחרגאולי, בורייה דזגנידזה נאם בהתרגשות: " העובדה שבשורות הפרטיזנים נלחמים גם בני הכפר, מעידה על כך כי לא ייתכן שהם לא נכנסים לבקר את קרוביהם. לכן עלינו למצוא משפחה כזאת ודרכה להגיע לפרטיזנים".
כולם הסכימו איתו. הוחלט להציב שומרים בשעות הערב ובלילות.
תדו, צ'יצ'יקו ואני היינו שומרים לפי התור.
לילה אחד צ'יצ'יקו, כולו נרגש, העיר אותנו.
- "בחורים, מישהו נכנס לבית שם", והוא מצביע על בקתה שמרוחקת מאיתנו בכ-70-80 מטרים.
- "מה אתה אומר, צ'יצ'יקו? האם חלמת על כך?- ענה לו תדו.
שלושתנו עמדנו בשקט וכל הלילה השקפנו על הבקתה. עם עלות השחר באמת ראינו צל של מישהו.
- "אני בטוח שזה פרטיזן", לחש לנו צ'יצ'יקו עם ברק בעיניים.
למחרת אני ותדו הצלחנו להיפגש עם בעלת הבקתה.
- "בעלך פרטיזן, אנו מבקשים שתקשרי בנינו, מפני שברצוננו להילחם לצדו לשחרור מולדתנו מידיהם של הגרמנים, - פניתי אליה בהתרגשות.
- "אין לי בעל, הוא מת כבר בתחילת המלחמה, - ענתה לנו האישה.
- "אל תפחדי, אנו הגרוזינים אנשים שאפשר לסמוך עליהם. הלשנה זרה לנו.
- "בעלי אינו פרטיזן", ענתה האישה בקרירות.
- "כאשר הוא יבוא, אנו מבקשים שיודיע לממונים עליו, נילחם כאריות! אנו מתחננים!- שוב פניתי אליה בתחנונים.
האישה לא ענתה לנו. נפרדנו ממנה בשקט וחזרנו למקומות העבודה. הנאצים לא הרגישו בהיעדרותנו.
אנו יידענו את האסיפה באותו יום לגבי הנעשה.
למחרת הצלחנו לערוך ישיבה חשאית של האסיפה. במהירות חילקנו תפקידים והתפזרנו. אנו היינו אחראים על ספירת הנאצים המדויקת, על תכנון הבאת הנשק למחסן.
אני, צ'יצ'יקו ותדו המשכנו לעקוב אחר הבקתה של האישה על מנת ליצור קשר עם בעלה. חיפוש אחר דרכים ליצירת הקשר עם הפרטיזנים נמשך גם במקומות אחרים.
לאחר שבועיים האישה הודיעה לנו כי "איש אחד" מעוניין להיפגש אתנו.
שמחנו מאוד. האסיפה החליטה שהבחור החזק ביותר – בוריה דזגנידזה יתלווה אלינו.
המפגש עם הפרטיזן התקיים במאי 1943. באותו לילה בוריה נשלח להידברות עם הפרטיזנים.
בפגישה עם הפרטיזנים בוריה הצהיר כי כ- 500 גרוזינים מעונינים להצטרף אליהם ולהילחם נגד הגרמנים.
בוריה אשר חזר משם לאחר 3 ימים סיפר בהתלהבות: "עלינו לברוח בהקדם, אחרת יהיה מאוחר".
אך לא הצלחנו לארגן בריחה של כל ה- 500 איש. אנו היינו מפוזרים בין הכפרים, לכן היה קשה מאוד לשמור על קשר רציף. כתוצאה מכך, התכנית הראשונית בוטלה, אך לא הפסקנו לחשוב על הבריחה.
 
אצל הפרטיזנים
בחשאיות ארגנו קבוצה של השבויים והתחלנו בהכנות לקראת הבריחה המתוכננת.
לכולנו היה כלי נשק: פטיש, גרזן, סכין, כלים כבדים מברזל שהוחבאו במקום חשאי. חילקנו בנינו את כל העמדות של הנאצים.
ב- 1 בנובמבר 1943 גברנו על הגרמנים. המבצע התנהל כה מהר בצורה כזאת שהגרמנים לא הספיקו להבין מה קורה: חתכנו את קווי הטלפון, לקחנו מהנאצים את הנשק והתפרצנו למחסנים שלהם בכל הכוחות. לאחר לחימה קצרה השמדנו את כל השומרים הגרמנים שעמדו במחסנים, לבשנו את בגדיהם, הצטיידנו בנשק ורצנו לכיוון המקום המוגדר בו המתין לנו הפרטיזן המקשר.
לא ידוע לי כמה שבויים השתתפו במבצע מפני שהיו כאלה שנהרגו מיריות של הנאצים.
בסך הכל 80 איש הצליחו להימלט מהשבי. כולנו היינו מצוידים בנשק, היו כאלה שהחזיקו רובים, בנוסף הצלחנו להוציא מהמחסנים נשק, פגזים, מדים של הצבא הגרמני, כדורים, תרופות...
כל הלילה רצנו ללא הפסקה. בוריה דזגנידזה והפרטיזן המקשר אשר הכירו את הדרכים, הלכו לפנינו.
עם עלות השחר הגענו למקום. היינו עייפים, התנשקנו-התחבקנו, בירכנו אחד את השני. הפרטיזנים נתנו לנו אוכל, נחנו קצת, וכפי שהתברר מאוחר יותר, לא היינו בעמדת הפרטיזנים אלא עצרנו במרחק של מספר קילומטרים מהם. כעבור חצי שעה הגיע המפקד של הפרטיזנים קוזנצוב, אשר בירך אותנו על בריחה מוצלחת מהשבי, הביע הערכה כלפי גבורתנו והציב לנו יעדים של הפרטיזנים. הקשבנו לו בשמחה רבה, התבוננו בהתלהבות בעיניו המבריקות, פחדנו לפספס מילה אחת שיצאה מפיו.
אחריו נאם הרכז אשר השתמש במושגים כה חזקים כמו פטריוטיות, גבורה שהרצאתו גרמה למחיאות כפיים סוערות, קריאות של "אורה!", אך הוא המשיך בנאומו בקול גברי בשפה הרוסית: "הצבא האדום בפיקודו של יוסף סטאלין, בגבורה נלחם עם הצבא של הפולש הגרמני. הצבא הרוסי משחרר במהירות את הערים והכפרים של בריה"מ. המפלגה והממשלה פוקדים עלינו – הפרטיזנים, לא לתת מנוחה לגרמנים, לרדוף אותם, לפוצץ פסי רכבת, גשרים, מחסנים, להשמיד את כלי הנשק ואת כוחו של האויב.
דמעות של אושר עלו בעינינו, כאשר הוא סיים את נאומו במלים: "מוות לנאצים !" התאספנו מסביבו, התחלנו לחבק ולנשק אותו, ביקשנו לקבל פקודה לפעולה. למחרת התארגנה פלוגה 11 במחלקה 2 של הפרטיזנים בפיקודו של סרן אקקי קרטבלישוילי המכונה "דזיכה", סגנו היה אליושה צ'צ'חיאני אשר לחם בפלוגה זו משנת 1941.
אנו נפגענו במקצת מזה שלא נתנו בנו אמון ולא הכניסו אותנו ללב ליבה של הלחימה. אליושה – הפרטיזן הוותיק הרגיש זאת ופנה אלינו:
 
המשימה הראשונה
"בחורים, בפלוגה של הפרטיזנים יש משמעת מוחלטת שעליכם להיות כפופים לה. כל אחד מכם יזכה להיות חלק מהפלוגה האמורה לאחר שיוכיח את גבורתו בשדה הקרב. קיבלנו מידע על כך שמחר בכפר במרחק של 70 קילומטר מכאן יעברו כוחות של הגרמנים. לגרוזינים ניתנה המשימה – להשמיד את הגרמנים הללו. כעת תנוחו, אנו יוצאים לדרך בלילה."
המתנתי לשקיעה בקוצר רוח. אינני רגיל לישון בצהריים, לכן אני לא מצליח להירדם, אני מצפה לרגע הנקמה בנאצים אשר הרגו אנשים חפים מפשע והשמידו את היהודים באכזריות.
יצאנו לדרך לבושים במדים של הצבא הגרמני והלכנו לכיוון הגשר.
12 נאצים שמרו בגשר. הם חשבו שאנחנו גרמנים ובירכו אותנו בברכת "בוקר טוב!". אנחנו עברנו לידם והרגנו אותם בשנייה.
פינינו את הגופות של הגרמנים מהמקום. במקום הוצבו 12 גרוזינים "גרמנים", השאר חצינו את הגשר והתחבאנו בקצה של הכביש.
כעבור חצי שעה הופיעה שיירה של מכוניות הגרמנים אשר נסעה לכיוון המזרח, לחזית. המכוניות נסעו לאת, הם היו עמוסות. השיירה כללה 30 מכוניות שמאחוריהם קשורים תותחים ועליהם הרבה חיילים גרמנים דבר שהבהיל אותנו בהתחלה אך צ'צחיאני הרגיע אותנו: "הייחודיות של פעילויות הפרטיזנים היא לחימה עם כוחות רבים יותר, היתרון שלנו הוא גורם ההפתעה, תפיסת עמדה נכונה והתקפה."
חלוקת התפקידים נעשתה לפני כן אך לאחר שראינו תותחים נאלצנו להחליף מספר תפקידים בנינו. הסרן אקקי קרטבלישוילי פקד:"...אליושה שליה, צ'יצ'יקו קסרשוילי, אהרון מצקפלישוילי, עליכם לפוצץ את התותחים"...

בזמן שאקקי חילק תפקידים בין שאר הבחורים, אנו התרחקנו מהגשר ב- 70-80 מטר והתחבאנו בשיחים.
המתנתי להתקרבות השיירה בקוצר רוח. בפתאומיות הגשר התפוצץ, נשמעות קריאות "אורה!", ההתקפה נעשתה במהירות בלתי סבירה.
מספר מכוניות התפוצצו בגשר ונפלו לתהום, בפיצוצים אינסופיים מתערבבים קולות של גרמנים, "אורה!" רוסי ועידודים בגרוזינית, צווחות של פצועים.
תוך דקות ספורות השמדנו את הנשק של האויב. הגרמנים ברחו לקצה השני של הכביש, ובכניסה ליער אספו כוחות כדי לתקוף אותנו בחזרה. הכביש היה מלא במכוניות ובנשק שעלו באש וגופות האויבים הגרמנים. הלחימה הוקשתה עליהם מפני שאנחנו היינו לבושים במדים של הצבא הגרמני, ובתחילת הקרב הם היו מבולבלים ולא ידעו לאיזה כיוון לירות. אך המצב השתנה במהירות. מכיוון היער החל ירי של האויב  עלינו כמו ברד. למרות האבדות הרבות בקרב החיילים הגרמנים, מספרם גבר על הפרטיזנים.  הרגשנו כי הגרמנים התאוששו מהמכה הלא צפויה, לכן היינו צריכים לסגת. פתאום נשמע קולו של אקקי: "בחורים, אחורה!"
מאחורינו, במרחק של מספר עשרות מטרים, היה יער. תוך כדי הלחימה נכנסנו ליער והמשכנו לעומקו. בנסיגה נפצע בחור מכוטאיסי ששם משפחתו לאשכרשוילי. אני סחבתי אותו על גבי וזחלתי ליער תוך כדי ירי. שם החברים עזרו לי.
חשבנו שהגרמנים יעקבו אחרינו, אך הם לא העזו לאחר קבלת מכה כה קשה ופתאומית.
בחצות הגענו למחנה הפרטיזנים. היו כאלה שטעו בדרך ומצאו את המחנה רק לאחר יומיים. לא  היה גבול לשמחה שלנו. בקרב לא איבדנו אף חבר.  הפרטיזנים שיבחו אותנו: "כל הכבוד, גרוזינים! נתתם לגרמנים על הראש!!!"
מפקד הפלוגה קוזנצוב בירך אותנו בהתלהבות "אריות היער". חיכתה לנו הפתעה: למחרת בבוקר נאספנו ליד המשרד ושמענו ברדיו ידיעה על המבצע שלנו- "פלוגה 11 של מחלקה 2 בשורות פרטיזנים בקרים ביצעו מתקפה על שיירה של הצבא הגרמני והשמידו יותר מ-20 מכוניות עם ציוד צבאי, 15 רובים, פיצצו גשר, הרגו יותר מ- 70 חיילים וקצינים גרמניים". אנו מתחבקים מלאי שמחה והתרגשות. לאחר הפעולה הזו התקבלנו למשפחת הפרטיזנים וחולקנו לפלוגות שונות.

חיים קשים של הפרטיזנים
החלו חיינו הקשים והמעייפים בקרב הפרטיזנים. כל יומיים - שלושה היינו משתתפים בפעילות מבצעית של הפרטיזנים. פקודה אחר פקודה הייתה מגיעה מ"האדמה הגדולה", מפני שהצבא הרוסי החל במתקפה ואנו היינו צריכים לסייע. הפרענו גם להתקדמות וגם לנסיגה אחורה של הצבא הגרמני. כל דקה חיינו בסכנת מוות, אך היינו מאושרים כי הייתה לנו אפשרות להילחם.
יום אחד סיירים הודיעו לנו כי הגרמנים פרצו לכפר ליד מסילת הרכבת, והם שולחים את כל הרכוש שנשדד לגרמניה. היה צריך לפעול בדחיפות כדי למנוע מהפשיסטים משלוח מכולות.
לאחר הליכה ממושכת של יום שלם, הפלוגה שלנו שהייתה אחראית על השמדת המכולות, התקרבה למסילת הרכבת. נשכבנו בשקט, שלחנו סיירים אשר לאחר שלוש שעות הביאו מידע מפורט אודות הכוחות של הגרמניים ומיקום נקודות המוקשים.
בחצות תקפנו את מסילת הרכבת. השמדנו את רוב הכוחות הגרמניים בדקות הראשונות של המתקפה. המכולות הועלו מיד באש. נכנסנו ללחימה קשה עם הגרמנים שחזרו לעצמם. ברעש של ירי ופיצוצים שמעתי דהירות של סוסים ולרגע הפסקתי לירות. הרגשות המוזרים שהתגברו עליי, הובילו אותי לקרון לפתוח דלת לחיות המסכנות ולשחרר אותן. הסוסים שקפצו משם כמעט דרסו אותי, רובם עלו באש.
הלחימה נמשכה יותר משעה. השמדנו את כל הקרונות והסתלקנו לכיוון היער. במסילת הרכבת השארנו גופות של עשרות גרמנים. האבדות שלנו היו קטנות:2 הרוגים ו-5 פצועים. בכניסה ליער תפסנו 27 סוסים ועליהם שמנו ציוד כבד והובלנו את הפצועים.
 
התקרבות לחזית
ההתקרבות לחזית הכניסה אותנו למצב קשה ביותר. בהרים מושלגים של קרים, בתנאי קור, שלג, רוחות ורעמים היינו צריכים לבצע סיורים בלתי נפסקים, סחיבה של חולים ופצועים, לחימה יום-יומית. בפלוגה של הפרטיזנים הייתה משמעת מוחלטת. כאשר ישבנו מסביב לאש, לא הייתה לנו זכות לייבש את שתי הרגליים בו זמנית. קודם היינו צריכים לחלוץ מגף אחד ולייבש אותה, ורק לאחר מכן את השנייה. לכל אלה נוסף מחסור במוצרי מזון. כאן שימשו לנו הסוסים אשר הגרמנים הכינו למשלוח לגרמניה.
בינואר 1944 האויב השיג אותנו דרך עקבות בשלג. היה קרב קשה, הגרמנים קיבלו תגבור ללא הפסקה, בזמן קצר היינו מוקפים אך לנו היה היתרון הפסיכולוגי. ההרים המושלגים של קרים התכסו בגופות של הגרמנים. לילה אחד תקפנו את העמדה הצפון-מערבית של האויב וגרמנו להם לנזק רב, שברנו את המצור ויצאנו בשלום. הפשיסטים רדפו אחרינו יומיים, אך לא הצליחו להשיג אותנו.
בקרב הזה גם אנחנו חווינו אבדות. היו לנו הרבה הרוגים, בניהם גם גרוזינים. אליושה שליה נהרג מטיל שפירק את גופו לחלקים. אני נפצעתי בשתי רגליי. החברים הוציאו אותי מהמצור כמו את שאר הפצועים. בלחימה היינו נאלצים לשנות את מקום שהותנו כל יום. לא הייתי מודאג מהשלג, הקור , הכאבים העזים ברגליים כפי שדאגתי להיות נטל על החברים. אך לשמחתי החלמתי במהרה.
כעבור שלושה שבועות, כבר נלחמתי לצדם של החברים. קבלת חדשות ועדכונים ממוסקבה שימשה לנו סיוע משמעותי בהתגברות על הקשיים. הקול הגברי החזק והמלא של לביטן הוסיף לנו כוחות, שימח אותנו בניצחונות הצבא הסובייטי שוב ושוב. כאשר היו אומרים שלביטן הוא יהודי, לבי היה מתמלא גאווה. למרות החוסר, כוחותנו היו מתוגברים במהירות. הצטרפו לשורותנו לוחמי הצבא האדום לשעבר, שברחו ממחנות השבי, מבוגרים מלאי רגשות פטריוטיים, שנאה ורצון עז לנקום באויב, נשים, נערים שלחמו בגבורה.
החורף הקר עבר בלחימה אינסופית והגיע אפריל של שנת 1944. נודע לנו כי הצבא האדום התקרב לגבול בטמאן. בהקשר לכך תפקידם של הפרטיזנים בקרים היה למנוע מהפשיסטים לסגת אחורה, לקבל תגבורת וציוד.
כל הדרכים היו תחת שליטתנו. בבוקר ובלילה, כל שעה, כל דקה היינו תוקפים את האויב בהתקפות פתאומיות ומהירות.
הימים הכי קשים, מלאי דם, אך יחד עם זאת, במהלך שהותי בשורות הפרטיזנים, הימים הכי משמחים היו 12-14 באפריל 1944. בבוקר 12 באפריל לראשונה ראיתי הפצצות של חיל האוויר הסובייטי שהשמידו את הגרמנים, המטוסים עם ציורי הכוכבים שהפציצו את הפשיסטים, חיינקלים ויונקרסים. בשנת 1941 מראה המטוסים הללו השפיע קשות עלינו, שבר אותנו רגשית. לכן כאשר ראינו את המטוסים עם הצלבים שעלו באש, לשמחתי ולשמחת חבריי לא היה גבול.
אנו נלחמים עד הסוף, כמה פשיסטים הרגנו, כמה מכולות וגשרים פוצצנו, כמה רכבים וציוד השמדנו, כמה טנקים ורובים של האויב העלינו באש.
אך הפשיסטים עדיין בעלי כוחות רבים. כדי לשמור על עמדות אסטרטגיות חשובות בקרים הם נלחמו בכל הכוח.
בבוקר 14 באפריל התחבאנו בכביש אך מישהו הלשין עלינו. הפשיסטים טמנו לנו מלכודת. התחילה לחימה על החיים ועל המוות. האויב לא הצליח לאגף אותנו. יתרה מכך, הכוחות הפרטיזנים מעמדות אחרות הספיקו להגיע להצלתנו. תוך שעתיים השמדנו את האויב ופנינו לכיוון החזית ישירות, בדרך השמדנו את כל מה שנקלע בדרכנו.
בקרבות הבוקר איבדנו הרבה חברים, מתוכם גם גרוזינים. קיבלנו הכי קשה את מותו של הסייר בן ה-13 האהוב עלינו. כאשר הוא רץ בכביש כדי להתקשר עם הפלוגות האחרות, כדור של הגרמנים הרג אותו.
הילד הגיע לשורותנו יחד עם סבו. הסב נהרג יומיים לפני, והוא עצמו מצא את מותו ביום האחרון של הלחימה. לילד המסכן הפשיסטים הרגו את אמו, אביו ואחיו. רצון לנקום הביא אותו ואת סבו לפרטיזנים, אך הוא לא זכה לרגע חגיגות הניצחון.
כל היממה פנינו לכיוון המזרח תוך כדי לחימה. חסרי כוחות התחבאנו בכביש. שעה לפני הזריחה ניתנה לנו אפשרות לנמנם, מי חלם על שינה....

שמחה, התרגשות...
החלה הזריחה, מהמערב נשמעו קולות עמומים, הוכרזה פקודת כוננות ללחימה. כדי להתרגל לכלי הנשק, הסתכלתי בעינית וראיתי טנקים, המון טנקים. הייתי המום, הסתכלתי מסביב וראיתי אותה הבעת פנים גם אצל חבריי. התבוננו אחד בשני בתדהמה. פתאום החלו יריות של הארטילריה מאחורינו. השמש עדיין לא הספיקה לזרוח וכבר מאות כדורי אש התעופפו מעל ראשנו ומנעו מהשמש למלא את תפקידה. יחד עם זאת, נשמעו הצעקות: "בחורים, הקטיושות שלנו!" חזרנו לעצמנו, הבנו שאנו עומדים לפני הטנקים של הצבא האדום. קריאות של התלהבות, צווחות, קולות של שמחה מוזרות ובלתי מובנות התערבבו באוויר.
חוסר ההרמוניה של הקולות נבע מקשיים של הימים האחרונים, רגשות הנקם והשנאה והפך לסימפוניה מרגשת במפגש עם הצבא האהוב והחזק.
-אהרון! הטנקים שלנו! הקטיושות שלנו! – צורח צ'יצ'יקו וניגש אליי, שנינו התחבקנו ומעיננו ירדו דמעות של שמחה. גם תדו רץ לקראתנו, קופץ עלינו ושלושתנו מתגלגלים בדשא  הרטוב. הוא פרץ בהתרגשות: "תראו, איך מאירה הקטיושה! אם אתם גיבורים, תתפסו אותה, צועק תדו מלא שמחה והתרגשות ומנגב את הדמעות.
אנו מברכים אחד את השני, מתנשקים, מתחבקים. רוסים, אוקראינים, גרוזינים.
לרעש של הפיצוצים נוספו קריאות עידוד שלנו. נעלמה העייפות, אנו בכל הכוחות רצים לכיוון הטנקים. כאשר בשמיים הופיעו מטוסים עם כוכבים אדומים, ליבי התמלא שמחה.
- הכל נגמר, זה הסוף לפשיסטים. צאצאים של משה רבנו שוב יחגגו ניצחון על הפרעה המודרני! הצבא האדום הציל אותנו! הטוב ינצח את הרע!- אני חושב בליבי ורץ לכיוון חיילנו במהירות.

בצבא האדום
התקיימה הפגישה המיוחלת עם חיילי הצבא האדום. לא היה סוף לחיבוקים, נשיקות, התלהבות, התרגשות ושמחה. אנו יושבים על הטנקים וממשיכים להתקדם. החיילים מסתכלים על עבודתנו בהתלהבות: גופות של גרמנים הרוגים, ציוד וכלי נשק מושמדים. מכל הכיוונים נשמעים קולות החיילים: "כל הכבוד, פרטיזנים! ניקיתם לנו את הדרך לחלוטין!"
למחרת נכנסנו לעיר סטרוקרימסק ושיחררנו אותה מהגרמנים. אנו רצינו להמשיך בלחימה אך חלומנו לא התגשם. מספר החיילים שצעדו לכיוון החזית היה רב.
- אתם תרמתם את חלקכם למולדת! – מודיע לנו אחד הגנרלים. הצלחתם להביס את האויב ולסייע לצבא שלנו בהתקדמות. כעת אתם זקוקים למנוחה ולריפוי. בעתיד צפויים לכם קרבות קשים רבים!
אנו מנופפים ונפרדים מהחיילים שהכרנו ובניהם היו מעט גרוזינים. ראיתי מספר יהודים גאורגיים. הספקתי לדבר עם כמה מהם.
- מאיפה אתה? , אני שואל צעיר עם שפם שיושב על הטנק.
- מבנדזה.
- אולי פגשת את יעקב ויצחק מצקפלישוילי ?- אני שואל על אחיי שהיו בחזית.
- לא.
- אתה יהודי? – שאל אותי צעיר אחד עם מבטא מערבי.
- כן.
- מי אתה?
- הבן של משה מצקפלישוילי, שמי אהרון, עניתי לו ושאלתי אותן שאלות, אך גם הוא לא ידע אודות משפחתי. גם חבריי שאלו אותו. מי יודע אם הם חזרו בחיים או שמא נהרגו.
אותנו, הפרטיזנים השאירו כדי לנקות את עיר סטרוקרימסק מהגרמנים ולהחזיר את העיר לאורח חיים שהתנהל בה לפני המלחמה. ביצענו את המשימה הזו תוך שבוע.
ב- 21 באפריל, בתום המבצע, קיבלנו חופשה בת שבועיים. נחנו, הבראנו, התאוששנו.
ב- 5 במאי 1944 התייצבנו בלשכת גיוס. הועדה הרפואית בדקה אותנו. פרטיזן ותיק צ'צ'חיאני שוחרר מהצבא הביתה. הוא נלחם בשורות של הפרטיזנים כמעט 3 שנים ומצבו הבריאותי הידרדר. גם יאשה מצ'לדזה שנפצע קשה שוחרר הביתה.
למרות ששלחתי מברק הביתה, נתתי מכתב ליאשה עבור משפחתי. הסתבר שהקרובים שלי החשיבו אותי למת. משפחתי קיבלה הודעה על היעלמותי בקיץ 1941. הם קיבלו מברק אבל לא האמינו. כאשר יאשה מצ'לדזה בא לביתי עם מכתבי ביד, הם חגגו ללא הפסקה.
הועדה ניסתה לשחרר גם אותי כי כל מה שעברתי השאיר סימנים, בנוסף היו לי 3 פציעות. הייתי כה מלא שנאה ורצון לנקום בפשיסטים שהתחננתי שישלחו אותי לחזית.
שלחו אותי לפלוגה 57 במחלקה גרוזינית מספר 116. לא הגעתי לחזית. בהתחלה השתתפתי בהעברת שבוים גרמניים, לאחר מכן, לפני סיום המלחמה ביצעתי משימות צבאיות שונות. כאשר העברתי שבוים, צילמו אותי בסרט. הסתבר שהקרובים שלי, משפחתי וחבריי ראו אותי. תתארו לעצמכם, איך הם שמחו. אני ראיתי את הסרט מאוחר יותר בפלוגה שלנו.
המלחמה נגמרה, חזרתי לביתי. לא חגגנו ניצחון כי שני האחים שלי: יעקב ואיסק לא חזרו חיים מהמלחמה.
יעקב היה לקראת סיום שירותו הצבאי במערב אוקראינה כאשר החלה המלחמה. הוא נהרג בתחילת המלחמה. איסק נלחם בקרץ'. ב- 1943 הוא פגש את גיסי, משפחתי לא שמעה ממנו יותר.

***
לפני עלייתו לארץ ב- 1971 אהרון מצקפלישוילי היה חבר פעיל בברית הפרטיזנים של קרים. זה מאומת ע"י שלטונות אבפטוריה, עיתון "אבפטורייסקאיה זדרבניצה" (מס' 22, 1 באפריל 1970 "בכנס הפרטיזנים"), שלטונות זסטפוני, עיתון "לנינלי" (מס' 103, 2 בספטמבר 1965 , "עם חברים-פרטיזנים"; מס' 198, מ- 17 באוגוסט 1967 – "הפרטיזנים אינם שוכחים"), מסמכים רשמיים, התכתבויות, פרסים ממשלתיים.

***
אהרון מצקפלישוילי ז"ל נולד בשנת 1917 עלה לישראל עם משפחתו, ב- 1974, התגורר בנתניה, עסק במסחר, נפטר בשנת 1978 .
 
  

     ניזכור ולא נשכח !       

 

הזמנה לטקס פרטיזנים בכותאיסי

אישורי השתתפות בטקסים

הזמנה לטקס פרטיזנים באוקרינה

 

מפגשי פרטיזנים באוקרינה

הוספת תגובה

מבזקים

האם תבקר השנה בגאורגיה?


חיפוש


לקישורים נוספים...