המכתב המפורסם של 18 המשפחות

ראשי >מסורת והיסטוריה>המכתב המפורסם של 18 המשפחות
המכתב המפורסם של 18 המשפחות
 
מכתב ח"י המשפחות היה מכתב שנשלח באוגוסט 1969 על ידי ראשי 18 (ח"י) משפחות יהודיות מברית המועצות לוועדה לזכויות האדם של ארגון האומות המאוחדות.
 
יוזם המכתב הוא שבתאי אלהשווילי, שבקשתו לעלות עם משפחתו לישראל נדחתה. הוא קבץ סביבו עוד משפחות, רובן ממשפחתו המורחבת, ובהנהגתו ראשי כל המשפחות חתמו על מכתב שהביע את השאיפה היהודית לעלות לארץ ואת נחישותם של הפונים. לפי דברי בנו של שבתי, משה (מיכאיל-מיכאל) בר-אל, המכתב נוסח בידיהם של אביו שבתי, חברו בן ציון יעקבשווילי והפיזיקאי הדיסידנט (מתנגד משטר) אנדרי סחרוב, ולפני שליחתו עבר עליו גם שר החוץ הגרוזיני, שהיה ידיד ליהודים. אלהשווילי חדר את השמירה של שירותי הביטחון הסובייטיים והצליח להיכנס לשגרירות הולנד, שייצגה את זכויות ישראל בברית המועצות לאחר מלחמת ששת הימים. הוא מסר באופן אישי את המכתב לידיו של שגריר הולנד עם בקשה לעשות כל מאמץ כדי שהמכתב יימסר לשגריר ישראל באו"ם יוסף תקוע ולממשלת ישראל.
 
באותם ימים הסתירו השלטונות הסובייטיים את רצונם של יהודים בברית המועצות לעלות לישראל, והכחישו בתוקף טענות בעניין. התכחשות של אזרח בברית המועצות מהכרה בברית המועצות כמולדתו נחשבה כמעשה בגידה שיש בו סכנת עונש מוות או גלות.
 
המכתב היה ניסיון קבוצתי ראשון של יהדות גאורגיה להודיע למערב על רצון היהודים לעלות לישראל.
 
המכתב נחתם בשישה באוגוסט 1969, ופורסם על ידי ישראל רק בעשרה בנובמבר, אחרי כשלושה חודשים. גולדה מאיר הקריאה אותו בכנסת ושגריר ישראל באו"ם יוסף תקוע מסר אותו למזכיר האו"ם. ההסבר לפער הזה נתון בספק - לטענת נחמיה לבנון, שהיה אז ראש 'נתיב', המכתב הגיע לידי הממסד הישראלי רק בתחילת נובמבר והוחלט מיד לפרסמו. לפי משה בר-אל, שנפגש עם ראש הממשלה מאיר לאחר עלייתו ארצה, ההסבר שנתנה היה דחייה מכוונת בפרסום, עד הזדמנות מתאימה בוועדה הבינלאומית לזכויות האדם שהתכנסה באותו זמן. ההבדל הזה פותח פתח להשערה‏ שמעלה יעקב קדמי, לפיה הממסד בישראל התלבט ארוכות לגבי פרסום המכתב - צעד של התמודדות חזיתית מול הסובייטים, שישראל נמנעה עד אז מלעשות.
 
בעקבות המכתב התפרסמו פניות דומות של קבוצות יהודים מברית המועצות. הפגנות תמיכה נערכו בעולם תחת הסיסמה "שלח את עמי".
 
ביולי 1971 קיימה קבוצה של יהודים גאורגים שביתת רעב בחזית בית הדואר במוסקבה. מאבקם של יהודי גאורגיה הוביל לשינוי בעמדת השלטונות הסובייטים, ובמהלך שנות ה-70 החלה יצאו כ-30,000 יהודים גאורגים לישראל ולמדינות אחרות.
 
 
 יהדות גאורגיה אשר כמיהתה אל ארץ ישראל הקדושה לא פסקה במשך 2600 שנות קיומה, ולו לרגע אחד הייתה הראשונה שניהלה מאבק איתן ונוקשה כנגד השלטונות הסובייטים, בדבר זכות יהודי ברית-המועצות לעלות לישראל.
 
היהודים גאורגיה כותבי המכתב, היו למבטאי הכיסופים היהודיים לציון, והראשונים שנתנו את אות הפתיחה לשיבת ציון החדשה של היהודים מן הרפובליקות של ברית-המועצות. בעקבות קריאתם זו, קמו קריאות לשוב הביתה: בבוכרה, באזרביג'אן, ברוסיה, באוקראינה ועוד. בצעדם זה, הם גם קבעו עובדה מכרעת, שהיהודים הם העם היחיד ברחבי ברית-המועצות שמרכזו המדיני נמצא מחוץ לתחומיה.

להלן המכתב:
אל הועדה לזכויות האדם,ארגון האומות המאוחדות, ניו יורק ארה"ב.
אנו,18 משפחות יהודיות דתיות מגרוזיה,מבקשות מכם לעזור לנו לצאת לישראל. כל אחד מאתנו הוזמן על-ידי קרוב משפחה בישראל. כל אחד מאתנו קיבל במוסדות הסובייטים המוסמכים את הטפסים הנחוצים ומילא אותם.
 
לכל אחד מאתנו ניתנו הבטחות בעל פה, כי לא יניחו מכשולים בדרך ליציאתו. כל אחד מאתנו הממתין יום אחר יום לקבלת היתר היציאה, מכר את רכושו והשתחרר ממקום עבודתו. אולם עברו כבר חודשים רבים,ואצל רבים-שנים,ואילו ליציאה עדיין לא ניתן היתר. שלחנו מאות מכתבים ומברקים-הם נעלמו כדמעות בחולות המדבר. אל אוזנינו מגיעים דברי סירוב קצרים בעל פה, אך אין אנו רואים תשובות בכתב איש אינו מסביר לנו דבר, גורלנו אינו מטריד איש. אולם אנו מחכים , משום שאנו מאמינים.
 
אנחנו, בני 18 משפחות יהודיות דתיות מגרוזיה, סבורים כי עלינו להסביר מדוע אנו רוצים לצאת לישראל. הכל יודעים, כיצד המדיניות הלאומית בברית המועצות מתגשמת הלכה למעשה בצדק וביושר, בהתאם ליסודות התיאורטיים שהונחו עוד על ידי מייסד המדינה לנין. זה זמן רב מאוד אין בארצנו פוגרומים נגד יהודים, אין תחום מושב, ואין "נומרוס קלאוזוס". היהודים יכולים להלך ברחובות ללא חרדה לחייהם. הם יכולים להשתקע בכל מקום שירצו, למלא כל תפקיד,לרבות משרת מיניסטר, כפי שמעידה הדוגמה שלו. דימשיץ סגן יו"ר מועצת המיניסטרים של ברית המועצות. בסובייט העליון יושב אפילו נציג יהודי-צ'אקובסקי - העורך הראשי של "ליטרטורניה גאזטה". מכאן, שלא אפליה גזעית מאלצת אותנו לעזוב את הארץ. ואם כך, שמא אפליה דתית? אולם בארץ זו מותר קיומם של בתי כנסת, וכן אין אוסרים עלינו להתפלל בבתינו.

אלא שתפילותינו קשורות לישראל, כמו שנאמר:
אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני".
שכן אנחנו היהודים הדתיים, סבורים כי אין לך יהודי בלא" אמונה, כשם שאין אמונה בלא מסורת.
מה היא אפוא אמונתנו ומסורתנו ?
ימים ארוכים צרו הלגיונות הרומיים על ירושלים. אולם חרף סבלות המצור הידועים יפה- רעב,צמא,מגיפות ועוד-לא נטשו היהודים את אמונתם ולא נכנעו. אבל גם כוח אנוש אינו בלתי מוגבל,ולבסוף פרצו הברברים אל עיר הקודש. כך,לפני אלפי שנים,חרב בית המקדש ועמו חרבה המדינה היהודית. אולם, האומה נשארה אף כי היהודים, שיכלו להחזיק נשק בידיהם, לא נכנעו לאויב, והמיתו איש את רעהו. שרדו פצועים שותתי- דם, שרדו זקנים, נשים וטף. ומי שלא יכול היה להסתלק הומת בו במקום. אך מי שיכול היה להסתלק, הלך למדבר, ומי ששרד, עשה את דרכו אל ארצות ניכר- כדי להאמין, להתפלל ולחכות.
 
מעתה נאלצו היהודים לחפש פרנסתם בארצות זרות, אצל משנאים. מוכי עלבונות, מוכתמים בזוהמת עלילות, בזויים ונרדפים, הרוויחו היהודים את פת לחמם בזיעתם ובדמם וגידלו את ילדיהם. ידיהם היו מיובלות,נפשם מגואלת בדם. אך העיקר: לא הקיץ הקץ על האומה - ואיזו אומה. היהודים נתנו לעולם אמונה ומהפכנים, הוגי דעות ומלומדים,אנשי עושר ואנשי תבונה, גאונים בעלי לב של תינוק, וילדים בעלי לב של זקן. אין ענף של דעת, אין תחום בספרות ובאומנות, שבו לא הרימו היהודים תרומתם. אין ארץ שבה חוסים יהודים, שלא נהנתה מפרי עמלם. אך מה קיבלו היהודים בתמורה?
 
כאשר היו הכל חיו בטוב, ישבו היהודים ורעדו שמא ישתנו הזמנים. וכאשר הורע לכולם ידעו היהודים כי הגיע שעת קיצם, ואז הסתתרו או ברחו מן הארץ. ומי שנמלט התחיל הכל מבראשית. ומי שלא יכול היה להימלט, בא קיצו. ומי שהיטיב להסתתר, המתין לימים אחרים. ומי לא רדף יהודים ? הכל התאחדו במצור נגדם! די היה שגנרל לא יוצלח הובס במלחמה, וכבר חיפשו אחר האשמים בתבוסה- בין היהודים. די היה שהרפתקן מדיני לא יקיים את הררי הבטחותיו וכבר נמצאה הסיבה- היהודים. הם הומתו במרתפי האינקוויזיציה בספרד ובמחנות ההסגר הפשיסטיים של גרמניה. האנטי-שמים נפנפו בדחליל פרשת דרייפוס בצרפת הנאורה, ובפרשת בייליס-ברוסיה החשוכה... והיהודים נאלצו לסבול הכל.
 
לאמיתו של דבר, הם יכלו לחיות בשלווה, ככל האחרים, אילו רק המירו את דתם באחרת ואמנם כך עשו אחדים. מהם - קטני אמונה מצויים בכל מקום. אולם מיליונים על גבי מיליונים העדיפו חיי ענות-ופעמים תכופות מוות- על פני השמד. ואף כי בלא מחסה נדדו על פני האדמה- בכנפי אלוקים נמצא מקום לכולם. ואפילו פזורות עצמותיהם על פני העולם, זכרם חי וקיים. בעורקינו-דמם שלהם זורם:" דמעותינו דמעותיהם.
 
והנבואה נתקיימה-ישראל קם מתוך האפר. ואנו לא שכחנו את ירושלים וידינו נחוצות לה שמונה עשרה. משפחות אנו, החותמים על המכתב. אולם יטעה מי שיחשוב כי רק 18 אנו. מס' החתימות היה יכול להיות גדול בהרבה. אומרים, יש בעולם 12 מיליון יהודים. אולם יטעה מי שיחשוב כי אנו רק 12 מיליון. כי לימינם של המתפללים על ישראל עומדים מאות מיליונים, אלה שלא הגיעו עד הלום, אלה המעונים אלה שאינם עוד. שכם אחד עמנו צועדים גם הם, בלתי מנוצחים, חיים לנצח, בהעניקם לנו את מסורות האבק והאמונה. הנה, משום כך אנו רוצים לצאת לישראל ....
 
על ארגון האומות המאוחדות הטילה ההיסטוריה שליחות גדולה-לחשוב על בני האדם ולעזור להם. משום כך אנו דורשים, כי הוועדה לזכויות האדם של האו"ם תנקוט כל אמצעי שבידה, ותוך הזמן הקצר ביותר תשיג אצל ממשלת ברית המועצות היתר ליציאתנו. אין להבין כיצד אפשר בשלהי המאה העשרים למנוע מאנשים לחיות במקום שבו הם רוצים לחיות.
מוזר הדבר, כיצד אפשר לשכוח את הסיסמאות המרנינות בדבר זכות האומות להגדרה עצמית-כמובן גם בדבר זכות האנשים שמהם מורכבות האומות. אנחנו נחכה חודשים ושנים, ואם יידרש- כל חיינו אך לא נחזור בנו מאמונתנו ומתקוותנו. אנחנו מאמינים: תפילותינו הגיעו אל האלוקים.
 
אנחנו יודעים: קריאותינו יגיעו אל בני האדם. שכן אין אנו דורשים הרבה רק שיניחו לנו לצאת לארץ אבותינו. (כ"ב באב תשכ"ט, 6 באוגוסט 1969 ).
 
חתומים על המכתב:
 
שם
עיר
שם
עיר
י. אלאשוילי
כותאיסי
ח. מיכאלשוילי
פותי
א. אלאשוילי
כותאיסי
א. מיכאלשוילי
פותי
מ. אלאשוילי
כותאיסי
א.ח. מיכאלשוילי
פותי
ש. אלאשוילי
כותאיסי
ח. טטרואשוילי
כותאיסי
מ. חיחינשוילי
כותאיסי
י. ציציאשוילי
כותאיסי
ס. צ'יקוואשוילי
כותאיסי
א. ציציאשוילי
כותאיסי
מ. בבראשוילי
כותאיסי
ב. יעקובשוילי
תביליסי
מ. צ'יקוושוילי
כותאיסי
מ. באטוניאשוילי
לאמי
י.י. אלשוילי
כותאיסי
מ.ש. טטרואשוילי
קולשי
 
 
רשימה המקורית של כותבי המכתב 
 
 
 

מבזקים

האם הקונגרס תורם לקהילה ?


חיפוש


לקישורים נוספים...