פעם המרחב האווירי היה נחלת הכלל והגבולות נקבעו כדי לחצות אותם.

אני חסיד של התפיסה המרחבית , משתדל להגיע למדינת היעד שלי ברגל , כדי שתהיה לי תחושה שהיא מחוברת  לעוד משהו ביקום הזה ,

שיש לה קצה והתחלה והכי חשוב המשך. כך הגעתי לגרוזיה דרך שכנתה טורקיה . הימים שלהי סתיו , שלוגיות של טרם חורף נחו על פסגות

הקצ'קאר – Kac'kar  ועשן תנורי פחם האבן של העיירה הטורקית טרבזון - Trabzon התאבכו במשובה עצלה מעל גגות הבתים .

כפרים מנומנמים טבלו בינות לחלקות התה ושיירה ארוכה של משאיות נחה לצד הדרך כשפניה לעבר הגבול הגרוזיני. ואלמלא מחסום

הגבול שקטע באחת את אדוות הגלים שנתנפצה לחופו של הכפר סארפ – Sarp , הייתי ממשיך להקיף את הים השחור סחור סחור.

שיירת המשאיות מסתבר , הייתה טעונה בכל מה שגרוזיה חסרה , החל במחשבים וכלה בשרוכי נעליים . והתור הארוך הוא תוצאה של בדיקה

קפדנית ביותר של התכולה. להפתעתי , המעבר במסוף הטורקי והגרוזיני היה חלק . סמוך למסוף הגרוזיני עטו עלי נהגי מוניות שנלחמו ביניהם

על הזכות להסיע אותי . כיוון שהציוד שלי נחטף במפגיע על -  ידי  אחד מהם ואוחסן במטענו , הלך ליבי שבי אחר הציוד  . בלית ברירה מצאתי

את עצמי ישוב בחללה של "לאדה" עתיקת יומין ומקרטעת . כשפני לעבר העיר הקרובה באטומי - Batumi . לא חלפה לה דקה קלה והלאדה

החלה להשתנק  ונעצרה . הנהג שלא התרגש , ירד , פתח את תא המטען , שלף מתוכו בקבוק פלסטי שהכיל דלק והערה את תוכנו לתוך

קרביה של הלאדה . או אז היא נעתרה לחיזוריו והמשיכה בנסיעה  עד

למזלי לא נתארכה לה הנסיעה וכעבור 20 ד' מצאתי את עצמי ברחובה הראשי של העיר.   בהשפעת הכיבוש הרוסי – אנגלי,

ובשל קרבתה לגבול הטורקי, בתיה מתאפיינים בערוב של סגנונות : קולוניאלי רוסי וקולוניאלי אנגלי . בין לבין משתלבים בה גם

אלמנטים ערביים – בתי אבן , קשתות וקמרונות. העיר מחולקת לרחובות שתי וערב  , כשהגרעין הקדום מאופיין בבתים צמודי

קרקע הבנויים משילוב של עץ ולבנים ונפתחים לתוך חצרות קסומות . מזגה הנוח הפך אותה לבית גידול של צומח סובטרופי מלבב

המבשם בריחו את רחובותיה . דקלים וברושים לצד מגנוליות , הרדופים , עצי לימון ותפוז .ובהשפעת הרוחות הקרירות הנושבות

תדיר מרכס הקווקז גדלים כאן גם עצי תויה ותאשור . רחובות השתי מתנקזים כולם אל טיילת קסומה הנשענת על רצועת חוף חולי

ורך .  בתי קפה ומסעדות בנויים לאורכה . בעונה זו של סתיו היא הייתה משמימה משהו , אבל במהלך הקייץ היא שוקקת חיים .

הטיילת מסתיימת בנמל העיר שבו עוגנות אוניות סוחר המשנעות את כל הסחורות המגיעות בקרונות דרך מסילת הברזל

הטראנסקווקזית  . הקרונות פורקים בנמלה עצים , מאנגאן , משי גולמי , פירות , צמר , יין , שטיחים , כותנה וזירעונים המיועדים

לעצירת שמן  והאוניות מטעינות את הסחורה ומפליגות עימה לנמלי הים השחור והים התיכון . מכליות משנעות את הנפט המזוקק  

המובא מבאקו לבאטומי בשני צינורות שאורכם 895 ק"מ . האחד מזרים נפט מזוקק ישר לנמל והשני גולמי , לבית הזיקוק שבבאטומי .

לא רחוק מהנמל שוכן לו אזור התעשייה ובעלי המלאכה . הוא שוקק חיים ובו מתקנים ספינות , קטרים , קרונות רכבת . בונים בו מכונות,

מעבדים טאבאק ואורזים תה. עוד בשחר ההיסטוריה , הטיבו יורדי הים היוונים והרומים לעמוד על יתרונו של נמלה  שהיה עמוק מטבעו

וייסדו בה עיר נמל (מאה שביעית לפה"ס). כאן עגנה הספינה "ארגו" בה הפליגו הארגונאוטים – הגיבורים  המיתולוגיים  ממילטוס דרך

הים השחור , כדי להביא את גיזת הזהב מארץ קולכיס  .קולכיס שכנה בקצה המזרחי של הים השחור מדרום להרי קאוקאזוס  (קווקז)

כשהתיאור מתייחס ככל הנראה לגרוזיה של היום. הרומים כינו אותה בטיס – Bathys  והביזנטים ואטי – Vati  ומכאן מקור השם

באטומי . נמלה שימש חוליית – קשר עיקרית בין קווקז ובין שאר חלקי הקיסרות .

במאה ה12 היא סופחה למלכות גאורגיה על-יד המלכה תמרה . ב- 1221 היא נכבשה על ידי טימורלנק האגדי . עם התפוררותה

של  מלכות גאורגיה (1483) ,  היא נפלה בחלקם של הטורקים שעקרו מתוכה כל זכר ושריד לתרבות הביזאנטית והגיאורגית .

אחריהם באו הרוסים (1878 -1886)    , הטורקים ( 1918) והאנגלים ( 1918- 1920 ).

מיקומה לחוף הים השחור ולרגלי הרי - הקווקז  , צמחייתה הסובטרופית הססגונית , מעיינות חמים הנובעים בסביבתה , הגן הבוטני

העשיר בצמחייה סובטרופית  ולאחרונה הדולפינריום ,  הפכו אותה ליפה שבערי גרוזיה . 

בלילה , שרו רחובותיה בעלטה ומעיר תוססת וחיה ביום  , היא הפכה למשמימה בלילה , ואלמלא  האור שהבליח  מפתחי המסעדות

ומדוכני החנויות  היה עלי לגשש את דרכי בעלטה.

ביום שלמחורת  שמתי פעמי לשוק הססגוני של באטומי . הוא ממוקם  בצפונה של העיר , מרחק של כ-5 ד' נסיעה מלב העיר .

השוק מקורה ובנוי שני מפלסים . במפלס העליון סביב דוכנים בנויים , עמדו בעיקר נשים , צעירות ומבוגרות והציעו את מרכולתן .

החושים והמשושים (שווא באות מם) עובדים כאן שעות נוספות . אגף הגבינות ומוצרי החלב , שפע של גוונים באגף התבלינים .

מקום של כבוד למוצרים הנעשים בתעשייה ביתית כמו יינות , ליקרים , וודקה , ריבות , כבושים למיניהם , רוטבים , לחמים ,

דבש ומוצרי כוורת , ירקות ופירות המשובבים את העיין בגונם ובעריכתם . בולטים כאן ערימות הרימונים . הרוכלות החביבות

חושפות בחיוכן טור מכובד של שיני זהב ומציעות באדיבות רבה לטעום ממרכולתן. במפלס התחתון שוק הבשר והרבה בשר ,

חזירים "רחמנא ליצלאן "יש כאן הרבה . אין לך ביית כפרי שלא מגדל אמא חזירה שאחריה משתרכת עדת חזירונים צייצנית ונחרנית .

מבט מזרחה מהשוק  כולא תמונת נוף קסומה ,  למרגלות שיפולי הקווקז גבעה רמה מיוערת באשורים ועליה, צופה על באטומי והים

השחור כנסיית "גבירתינו מרים " . קרטעתי לשם מרחק של כ-10 ק"מ , נו מה! ב "לאדה" שנראתה גרוטאה לעומת ה"לאדה" של

אמש . בדרך שיותר משהיה בה דרך היו בה בורות . את בני מיעי השארתי בעלייה הזו , אבל התצפית המדהימה שנגלתה מהכנסייה

כיפרה על הכל . את הדלק שבזבז הנהג בעלייה , חסך כמובן בירידה , כשהוא נסע את כולה במהלך סרק או במנוע כבוי. שווה מאוד,

לא להחמיץ . אי אפשר לו לביקור כזה בעיר הקסומה ללא הפאן היהודי . עם סיפוחה של העיר לרוסיה (1878) נוסדה בה קהילה

יהודית שרובה גורשה ב -1889 , אך ב-1897 שבה וגדלה ומספר היהודים שחיו בה הגיע לכדי 1000 . בימי זוהרה לפני עליית

יהודיה לארץ חיו ברובע היהודי כ- 3000 יהודים . אחד מבתי – הזיקוק של נפט בבאטומי היה שייך לבית רוטשילד ולבעלי הון יהודיים

ברוסיה. היום נותרו בה משפחות בודדות המקיימות חיי קהילה צנועים לצד בית כנסת מפואר ובית תמחוי המספק ארוחות בסיסיות

ליהודים נזקקים. 150 ק"מ של דרך המתפתלת בין כפרים ציוריים , עמקים פוריים וחורשים טבעיים ,מובילה אל העיר השנייה בגודלה

בגרוזיה – קוטאיסי  - Kutaisi. הדרך מטפסת ועולה  מאגן נהר ריאוני - Rioni הנשפך לים השחור  .  האקלים כאן חמים  לאורך

כל השנה . כמות המשקעים מגיעה בשנים טובות לכדי 2,600 מ"מ , השילוב בין הטמפרטורות הממוזגות לכמות המשקעים העצומה 

מאפשרת כאן גידול של מטעי תה בין ובתוך קרחות היער . מגדלים כאן גם גפנים , עצי הדר , פירות נשירים  ,טבק , במבוק, תירס

ואיקליפטוס .

שוכנת בשולי שפלת קולכידה ,  למרגלות הקווקז הגדול ועל גדות נהר ריוני . העיר החדשה החלה לזחול מערבה בעת שבה סופחה קוטאיסי

לרוסיה (1810) . מגרעין קדום וקטן ששכן למרגלות קתדראלת בגראטי  לעיר השניה בגודלה ובחשיבותה בגרוזיה . נבנו בה מפעלים לייצור

מכונות , מכוניות משא , טרקטורים , ציוד מכרות , כימיקלים , משי , שימורים , מוצרי עור זכוכית וחומרי בניה .  בספרות היוונית העתיקה

היא נזכרת לראשונה בשם קיטאיה . במהלך ההיסטוריה ,  הייתה ידועה כבירת מחוז קולכיס - Kolchi  והגיעה לשיא פריחתה

בשנים 1014-975 . בשנים הללו חודשו חירותה ואחדותה של גרוזיה על – ידי בית בגראט .

קתדראלת בגראטי הצופה על העיר העתיקה ממרומי גבעת בגראטי נוסדה על – ידי בגראט השלישי שהקדישה לגבירתינו מרים , אבל לימים

היא נשאה את שמו. הטורקים שרפו אותה ב- 1691 והצבא הרוסי תחת פיקודו של טוטליבין – Totleben (1770) הרעיש והפגיז את

העיר קוטאיסי , מוטט את כיפתה והרס את עמודיה. ב-1996 היא הוכרזה על – ידי אונסקו  כאתר היסטורי לשימור ולשחזור.

הקתדראלה הפכה לאתר עלייה לרגל החשוב ביותר של האומה הגרוזינית המאוחדת , מעצם היותה סמל של גבורה , איחוד וניצחון על כל

אויביה שניסו למגר אותה. . גרם מדרגות תלול מוביל אליה מרחבת השוק המסורתי של קוטאיסי ואפשר להגיע עדיה גם ברכב.

הרובע היהודי  תופס נתח נכבד מהגרעין הקדום של קוטאיסי  , נשען על שני בתי כנסת עתיקים .. רוב הבתים בנויים לאורך רחובה המרכזי

המרוצף  אבני בזלת, הוא משתפל לפאת מזרח , אל מול גבעת גלאטי  ועל גדתו המערבית של נהר ריוני . הבתים מגובבים זה על גבי זה,

בנויים אבן , עץ ואלמנטים של ברזל מחושל ומסוגנן . מרפסות קסומות תלויות אל הרחוב ,  מתוחמות במעקות עץ וברזל  מעוטרים ומסוגננים.

ב - 1835  ישבו בקוטאיסי ובסביבתה 1363 יהודים ו 113 קראים . גל העלייה הגדול שהחל בתחילת שנות ה 80 רוקן את קוטאיסי מיהודיה.

נותרו בה משפחות בודדות וקשישים ואין הם מגיעים לכדי מניין בבית הכנסת.

11 ק"מ מזרחית לקוטאיסי , שוכן מנזר גלאטי , על גבעה רמה מעל לכפר הנושא את שמו . מוקף משלושת עבריו בגיא קסום בו זורם נהר

טסקלטסיטילה - Tsqaltsitela  . המנזר נוסד על – ידי דויד הבנאי ב – 1106 .

במתחם החומה יש מכלול של שלוש כנסיות : מרים , ניקולאוס וסנט ג'ורג' לצד מבנה האקדמייה שבה למדו סטודנטים זרים וגרוזינים פילוסופיה , מוסר ,

היסטוריה , הנדסה , דקדוק , תורת הנאום , אסטרונומיה ומוסיקה . בה תרגמו את כתבי הפילוסופים היווניים  ושכתבו היסטוריה חדשה שהבליטה את

האגדות על – דבר מוצאה של שושלת הבאגראטים מדוד מלך ישראל . המנזר טיפח קשרים הדוקים עם ביזנטיון , המנזרים הגיאורגיים שבהר סיני ,

עם ירושלים והר אתוס . זה היה תחילתו של תור – הזהב הספרותי- גיאורגי שהלך והתעצם בימי מלכותה של תמר (1184 – 1213 ) . משוררה הלאומי

של גרוזיה היה שותה רוסתאולי שנמנה עם מעריציה של תמר המלכה וכתב את האפוס "האיש בעור הברדלס". או "עוטה עור נמר" . תולדות חייו לוטים

בערפל .מספרים עליו שהתבודד שנים רבות במנזר המצלבה שבירושלים , צייר שם פרסקאות  וכתב את הפואמה "עוטה עור נמר"

( תורגמה לעברית על-ידי דב(בוריס) גפונוב , ספרית פועלים 1969).

סגנון הבניה של הכנסיות שבמנזר גלאטי מצטיין בפשטות  ובהרמוניה . למרות המגע הקרוב שהיה לגרוזיה עם ביזנטיון  נמנעו הגרוזינים מההידור

ומההצטעצעות הראוותנית שאפיינה את האדריכלות הביזנטית . הדגם האופייני שהנחה את האדריכלים שבנו את מכלול כנסיות גלאטי היה, צורת הצלב ,

שמעל מרכזו מתנשא מגדל בן שמונה צלעות המכוסה בכיפה קונית .

גלאטי , הוא גם כפר ציורי השוכן למרגלות המנזר ונושא את שמו . בתיו בנויים במעלה הדרך במרחק ניכר זה מזה . הנחלה החקלאית שגודלה כ – 4 דונם משתרעת בחלקו האחורי של הביית . במושגי החקלאות המערבית , היא אינה יכולה לכלכל בית אב המונה 5 או 10 נפשות . "משק עזר" , כך קראו לזה פעם בארץ . עיקרה של הצריכה הביתית נשענת על הנחלה . תרנגולות , חזירים , בני בקר , ירקות עונתיים ועצי פרי. הכפריים למדו לכלכל את צעדיהם בתבונה . ממה שנותר הם מכינים ריבות , מיצים , יין , ליקר , מוצרי חלב , כבושים ופירות יבשים . המרכיב הבסיסי שבמזון הוא התירס , ממנו הם מכינים קמח , דייסות ומרקים . כשהירק משמש להאבסת בהמות הביית . הניתוק הפתאומי מברית המועצות , גרם לקריסה כלכלית  . שפגעה קשות בכלכלת הכפריים. גרוזיה שנודעה כקרן השפע של ברית המועצות , שפינקה את תושביה באוצרות טבע ובשלווה בטחונית , לא הייתה מסוגלת לעכל את הפרסטרויקה  של מיכאל גורבצ'וב . לכאורה היא הביאה לגרוזיה  דמוקרטיה חדשה  אבל בפועל , הקונפליקט שנוצר בין המשטר הישן לבין הפוליטיקאים החדשים שקמו בגרוזיה והשאיפה של המיעוט האבחזי לאוטונומיה עצמאית , גרמו לתסיסה ואנרכיה , עוני ופשע . יש הרבה עצב באוויר , תחושה של חוסר אונים , השמחה שאיפיינה את העם הזה כאילו נמחקה , אבל מידת הכנסת האורחים שניחן בה העם הגרוזיני נותרה כפי שהייתה. את הלילה ביליתי במחיצתה של משפחת בודשורושבילי מהכפר גלאטי  באווירה חמימה ומלבבת כשהיא יצאה מגדרה להשביע את רצוני , בעיקר כשנודע לה שמארץ הקדש באתי .  הגרוזינית "שפה קשה" .היא נבדלת משפתם של כל האומות השכנות . לפיכך קשה לתייר לנהל דו שיח פשוט עם המקומיים . הוא נדרש להפעיל את כשרון המשחק והמימיקה הטבועים בו בהיחבא . זה מה שעשיתי ערב תמים . וחוץ מלזחול על הרצפה כדי להדגים מה זה נחש , עשיתי הכל.

הסבתא שקודם לכן , כינסה את עדר החזירים למכלאה והאביסה אותם בקלחי תירס ערומים , הצטרפה לצוות המטבח . תחילה היא פיטמה בעצים את ה"טאבון" הגרוזיני שנראה כמו חצי חבית עשויה חומר והבעירה אותם  , כלתה עמלה באותה עת על הכנת  "חצ'אפורי" – מאפה מקומי ממולא בגבינה ,  ו "לוביו" – מרק סמיך של שעועית אדומה . משסיימה , היא קמצה באגרופה כדורי בצק שתפח ופתחה אותם באצבעותיה  לכדי מלבנים מהמרכז ולחוץ . הסבתא נטלה את המוכנים והדביקה אותם על הדפנות הפנימיות של הטאבון שהתחמם בינתיים . "לוושי" – כך מכנים הכפריים את הלחם המסורתי .

סשה אבי המשפחה גרר אותי במפגיע מהמטבח אל השולחן . עליו הגישו ביתיים את החצ'פורי ו "עשה לי בית ספר" בשתיית יין ביתי. "כוסיות "הורמו שם לחיי האומה הגרוזינית והישראלית , משפחתו ומשפחתי , ילדי וילדיו  , הורי והוריו , מנהיגים ושועים משתי הארצות . הכוס הייתה "קרן שפע" – כלי קראמי בצורת קרן . בשל המבנה המחודד שלה , אין אפשרות להניחה על השולחן  ועליך להחזיקה ביד כל העת . מה שאומר שהפיקוד והשליטה בידיו של בעל הביית .  בחסות הפסקות חשמל תכופות הפוקדות תדיר את גרוזיה , הצלחתי ל"סבן" בשתייה.

"אורח" , אומר לי סשה בתנועות ידיים  " כשהוא אצלך בבית זה כמו שהשמש זורחת וכשהוא עוזב  זה כמו שהשמש שוקעת" .

לשולחן הוגשו בינתיים "חינקאלי" – כיסונים מלאים בבשר לצד רצועות דקיקות של חצילים ו –"איספנח'י" סלט תרד מעולה.

בתום הארוחה נזרקתי למיטה מלכותית ששרתה את הסבתא בימיה הטובים , כשעטרו לה סביב תמונות חומות ודהויות של

השושלת המשפחתית שנשענה אולי על המלכה תמרה ודוד הבנאי .  אבל בהשפעת היין כבר לא ראיתי כלום.

רובה מנותבת על אחד מסעיפיה של דרך המשי  ההרואית ,  עליה נעו שיירות מסחר טעונות "אבקות רוכל" , תבלינים , סממנים,

זהב , משי , בדים , שטיחים ושנהב . בקטע זה היא חיברה בין הים השחור לים הכספי , מנמל בטומי לנמל בקו . שרידיהם של

חאנים ומצודות דרכים זרועות לאורכה .  על הנתיב ההרואי נעו עממים ושבטים שהיגרו לקווקז אחרי התמוטטותה של מלכות החיתים.

אלכסנדר הגדול , הסלג'וקים והמונגולים . על דרך המשי נותר עדיין כפר היוצר כלים מחומר וסרוצ'ה -  Shrosha שמו.

תוצרתו מוצגת לראווה לאורך הדרך : קרני שפע שלתוכם מוזגים יין , קנקני שיכר , פיטסין , תנורי חרס ענקיים בהם אופים

את הלוושי המקומי ועוד . על הנתיב ההרואי ,  זרחו ושקעו תרבויות  . והמרתקת שבהן חיה במערות

ב- "מבצר האלהים" שבאופליסטסיח'י  - Uplistsikhe.

10 ק"מ מזרחית לעיירה גורי - Gori בה נולד וגדל "סטאלין האיום" , על גדתו הימנית של נהר מטקווארי – Mtkvari  מתנשא לו

דרגש  סלע שמאות מערות נחצבו לליבו . תרבות פגאנית שמנתה לפי ההערכה 20,000 נפש  קיימה כאן טקסים  ופולחנים לאל

השמש . פגעי הזמן , פלישת המונגולים ורעידת אדמה קשה שנתרחשה באזור פגעו באתר , אך למרות הכל שרדו כאן 100 מערות,

אולמות , בורות מים , במה שעליה נערכו טקסים פולחניים . מקדש לאל השמש וגם בית סוהר תת – קרקעי , ללמדך שיצר לב האדם

היה רע מנעוריו בכל התקופות. המבנה המרשים ביותר הוא אולם חצוב בסלע הידוע כ- Tamaris Darbazi שתקרתו נתמכת

על ידי עמודים מסוגננים . מהאולם המרכזי נכנסים לחדרים שפתחיהם מקושתים . התקרה מעוטרת בחריצי אורך שסותתו בסלע,

הם מעניקים למתבונן תחושה  שמדובר בתקרה המקורה  בעצים . בתקרה קרוע חור, דרכו יוצא עשן ונכנס אוויר.

בפיסגת האתר לנוכח המקדש הפגאני שפתחו פונה אל השמש  , צופה  על נהר מטקווארי והכפר הקסום קוואקווארלי -  Kvakhvreli,

נצבת לה בגאון כנסייה נוצרית (המאה ה-9 ) "ככה , בכאילו" ,כדי להראות מי כאן בעל הביית  האמיתי . היציאה מהאתר דהיום והכניסה

אליו בעת העתיקה הם דרך תעלה חצובה בסלע . עובדות בשטח מוכיחות שהיא נחצבה מתחת למפלס מי נהר מטקווארי , כדי להקשות על

האויבים את הכניסה לאתר.

בעיירה גורי הסמוכה לאתר  , אל מול בניין העירייה המצהיב , ניצב פסלו של מי שכונה "שמש העמים" . הרודן שהיה אחראי למותם של

למעלה מ -20 מליון בני אנוש  נולד כאן ( 1879) , וכאן המקום היחידי שעוד עושים לו כבוד . "חצי מהאנשים בלנינגרד חייכו והחצי האחר

היו מתים" כך תיארה המשוררת הרוסייה הדגולה אנה אחמטובה את לנינגרד של סטאלין . חברות תיירות מקומיות מקפידות ל "שנע" את

תייריהן לגורי כדי לפקוד את ביתו של הרודן , מיטתו , רהיטיו ואפילו את קרון הרכבת המפורסם שבו התנייע  אל "מסעות הצייד" שלו .

ובאשר להמלצתי על "פולחן סטאלין" שבגורי אני יכול לומר רק "שהמשכיל בעת הזאת יידום".

שתי ממלכות קדומות חיו בתחומה של גרוזיה של היום . קולכיס במערב שגבולה השתרע מן הים השחור ועד רכס סוראם ואיבריה במזרח .

קולכיס הייתה נתונה להשפעתו של העולם ההלניסטי ואילו איבריה היתה תחום התגבשותה של גרוזיה ההיסטורית . אביה האגדי היה כארתלוס

ועל שמו נקראה גרוזיה  כולה בשם סאכארתולו  או כרתלי. המלך פארנאוואז בן דורו של אלכסנדר הגדול , בנה את מטצח'טה בין הנהרות

קורה –Kura ו ארגווי Aragvi והפך אותה לבירתו . פארנאוואז נחשב גם  למייסד האלפא – ביתה הגרוזינית . מטצח'טה הפכה להיות

התחנה המרכזית בדרך המשי שחיברה את הים השחור לים הכספי ומבצרי הגנה נבנו במבואותיה . (כיום מחצית השעה של נסיעה מליבה של

טביליסי על הדרך הצבאית החוצה את רכס הקווקז ) .

למעלה מ -800 שנה  (המאה ה – 4 לפנה"ס  עד המאה ה- 5 לספירה)  שרתה מטצח'טה את ממלכת כרתלי . כל השנים הללו  נתקיימה

בה הדת הפרסית ורק במאה ה- 5 עקר המלך וואחטאנג הראשון את האמגושיות (כינוי לכמרים פרסיים , עובדי אלילים)  הפרסית מן הארץ

והקים את הכנסייה הנוצרית הגאורגית העצמאית . הוא גם שייסד ב- 455 את טביליסי שאחריו הפכה להיות בירת גרוזיה . במדינה המונה

למעלה מ – 5 מליון תושבים שרובם נוצרים , הפכה מטצח'טה לערש התרבות הנוצרית . המונים עולים אליה לרגל בכל ימות השנה כדי לבקר

המסורת העממית מספרת שבימיו של המלך מיריאן( 318-265) התנצרו ראשוני הגאורגים . באותה עת אישה בשם צידוניה שחיה במטצח'טה קבלה מאחיה אליוז שחי בארץ הקודש גלימה , אותה לבש ישו בשעת צליבתו . היא שמרה עליה מכל משמר ובליבה פנימה השתוקקה ללובשה ,  כדי להתברך מקדושתו של הקדוש . בהגיעה לגבורות , גמלה בליבה החלטה לעטות אותה על גופה ועוד בטרם סיימה להתהדר בה , נפחה את נשמתה .

קהילת קודש מטצח'טה קברה אותה בגלימתו של ישו  ועל מקום קברה עלה כפורח עץ ארז לבנון אדיר מימדים . בשנות השלושים של המאה הרביעית , החליט המלך מיריאן לבנות את הכנסייה הראשונה על קברה של צידוניה .

הכרוניקה ממשיכה ומספרת שהמלך מיריאן כרת את עץ הארז והתקין ממנו שבעה עמודים . מששילב המלך את העמודים בכנסייה , להפתעתו הרבה , השביעי שבהם נתרומם בסערה השמימה . בהשפעת נינה – "האם הקדושה" של גרוזיה שהתפללה כל הלילה , חזר העמוד למקומו ומגזעו  החלו לטפטף טיפות שמן . רבבות אדם נהרו אליו , חולים , טרופי דעת ונכאי רוח מצאו מזור בטיפותיו . ארז הלבנון שבאופליסטסיח'י הפגאנית סימל את "עץ החיים" ,  הפך בכנסיית סווטיצחובילי ל "עמוד החיים" שהעניק את השם לכנסייה .  

עד היום , עומדות נשים לפיתחה של הכנסייה ומוכרות למבקרים בקבוקי שמן קדוש ופרחים .

במאה ה - 5  בימיו של המלך וואחטאנג  , נבנו 3 קפלות על מקומה של הכנסייה הישנה . במחצית הראשונה של המאה ה- 11 הוסיף עליה מלכיצדק , ובמאה ה - 12 בתקופת שלטונה של המלכה תמרה היא הגיעה לשיא תפארתה.

רעידת אדמה שנתרחשה במאה ה-13 הרסה אותה  וטימורלנק המצביא האגדי הרס אותה כליל ושדד את שכיות חמדתה .

אלכסנדר הראשון בנה אותה מחדש במאה ה-15 .  הוא הקפיד לשמור על הסגנון הלאומי הפשוט : צורת הצלב , המגדל המתומן והכיפות הקוניות . הפרסקות הנהדרות המתארות חיי קדושים ומחזות מקראיים שדיוקני מלכים ונדיבים מוסיפים להם גוון מקומי .

היום מטצח'טה הכפר, לא חרג בגודלו מתחום שני הנהרות , טובל בירק , מנומנם משהו . גפנים משתרגות  לדליות  על מרפסות ובפתחי בתים, עצי פרי טעונים וישישים שראייתם רחוקה נשענים על קירות הבתים וצופים אל מעבר ל "עמוד החיים" לאופק וורוד יותר .

במבט מזרחה ממטצח'טה , , נחה עיניך על כנסיית  דזארי –   Djvari השוכנת על פסגתו של הר , כשממנה תצפית מרהיבה על מטצח'טה ומפגש הנהרות  קורה וארגווי . נינה "האם הקדושה" של גרוזיה הציבה צלב עץ על המצוק שבראש ההר כדי לציין את המועד שבו חדרה הנצרות לגרוזיה . על מקום הצלב נבנתה כנסייה ב 586 – 604   . ארכיטקט הכנסייה גורם אריסמטאווארי –Guaram Erismtavari  ביקש להועיד את  ליבה לצלב העץ של נינה . אך מכוון שהצלב עמד על קו המצוק   , הוא נאלץ לעבות אותו בקירות אבן אדירים  ועליהם השעין את הכנסייה.  משום כך  נראית הכנסייה   בעיני המתבונן כאילו היא תלויה על המצוק . אסור להחמיץ את הנוף הנשקף ממנה . כש – 10 ד' של נסיעה מפרידות בינה לבין מטצח'טה.

נסיעה של  מחצית השעה מדזרי לאורכו של נהר קורה ,  מביאה אותנו אל המרכז התרבותי – הלאומי והדתי של האומה הגרוזינית , אל טביליסי הבירה . היא שוכנת בליבו של עמק קורה המפריד בין הרי הקווקאז להרי ארמניה , מוקפת משלושת עבריה ברכסים ונפתחת דרומה אל דרך המשי העתיקה . יושבת כסלע איתן בצומת חשוב של דרכים : דרך- נוף מדהימה החוצה את ליבו של רכס הקווקאז  בואכה רוסיה האדומה שעוד נעלה עליה . הדרך המחברת את  הים הכספי עם הים השחור והדרך החוצה את הרי – ארמניה וממשיכה לטורקיה ולפרס . שנים רבות התנהל בה השוק הגדול ביותר באסיה שבו הוחלפו סחורות מתוצרת פרס וטורקמניסטאן במוצרים אירופיים .

במאות  ה 7- 9 נכבשה ונבוזה חליפות בידי הביזנטים  . הערבים הקימו בה אמירות מוסלמית ( המאה ה 9 ) וגם הכוזרים והסלג'וקים כרוכים בעברה . תימור לנק הגדול בזז את אוצרותיה ב 1386  ומהמאה ה 15 ועד לנפילתה בידי הרוסים (1799) היא עברה חליפות בין הפרסים לטורקים .

תחת השלטון הרוסי היא הייתה למרכז האדמיניסטרטיבי לתחום שלטונם מדרום להרי הקווקאז  ונודעה כאחת הערים היפות ביותר בבריה"מ .

בעיר ובסביבתה נמצאים עשרות מעיינות מינראלים חמים , עשירים בגופרית שהפכו אותה גם לעיר מרפא . על שמם נקראה העיר לפנים " טיפליס " שפירושו בגרוזינית "מעיינות חמים" ומכאן מקור השם הנוכחי לעיר "טביליסי" .

על אפיקו של נהר הקורה נבנתה תחנת כוח הידרו – חשמלית , תחנת זמו – אבצ'אלה הגדולה ביותר בקווקאז ואחת הגדולות בעולם . היא מעניקה חיים לאזור התעשייה הגדול השוכן בדרומה של העיר ומייצר מכונות וציוד תעשייתי , מוצרי ברזל ופלדה , טכסטיל , מוצרי עור , רהיטים מזונות , יין ומשקאות חריפים . ויותר משהיא מעניקה חיים לאזור התעשייה  היא גורמת ללא מעט עוגמת נפש וסבל לתושבי הבירה בשל הפסקות חשמל רבות שהן תוצאה של טכנולוגייה רוסית מסורבלת ומיושנת .

טביליסי  על גגותיה האדומים משתפלת אל גדותיו של נהר הקורה . נפתחת לשדרת " השאנז אליזה" שלה  - רחוב רוסתאולי – Rustaveli , מרכז החיים של העיר .לאורכו ממוקמים בנייני ציבור גדולים ומפוארים , ביניהם בניין הפרלמנט , מוזיאונים , בית האופרה והבלט האקדמי פליאשווילי , בתי קפה , מסעדות , מועדונים ומיטב חנויות ההלבשה וההנעלה . במלחמת האזרחים של 1991 – 1992 כשהאזרחים סרבו לקבל עליהם את מרותו של הנשיא גמסח'ורדיה – Gamsakhurdia , נהרסו וניזוקו קשה מרבית המבנים המפוארים . בתקופת כהונתו של הנשיא שווארנדזה שיקמו את כולם למעט מלון איבריה שנותר הרוס ופליטים רבים גודשים אותו .

סמוך לו  ניצב פסלו של דוד הבנאי כשהוא רוכב על סוס ולידו מונומנט פיסולי של מבנים עגלגלים , שנבנו על ידי אנדרופוב מזכיר המפלגה הקומוניסטית דאז . המונומנט הפיסולי נקרא היום בלעג על ידי המקומיים בשם "האוזניים של אנדרופוב" .

למרות הכובשים הרבים המעטרים את עברה , נותרו בה שכיות חמדה ואתרים הראויים לביקור :

מעטר את כרבולת רכס הסולולאק – Sololak וצופה לעבר העיר העתיקה .  הפרסים היו אלה שבנו את המצודה בסוף המאה הרביעית בנקודה איסטראטגית זו . במעוק הצר של נהר הקורה ובמוצאו לעמק קאחטי -   Kakheti.כשוואחטאנג המלך העביר את בירתו ממטצח'טה לטביליסי (מאה חמישית) , הוא דאג לחזק ולעבות את ביצורי נריקאלה  ,הקיף אותה במגדלים , כדי להגן על עירו החדשה . במאה התשיעית בנתה כאן האמירות הערבית את ארמונה ודויד הבנאי שגרש אותם מהמצודה , בנה את ארמונו בעברו השני של נהר הקורה בנקודה איסטראטגית לא פחות חשובה שהגנה על העיר מכוון דרום .

המונגולים , הפרסים והטורקים שבאו אחריו , הוסיפו לה מתחמי הגנה.

ב 1827 אירע בה פיצוץ עז כתוצאה מהתלקחות אבק שריפה שאוחסן בה , מה שפגם במידת מה בשלמותה . במרכזה נבנתה כנסיית נריקאלה , המשמשת עד היום ככנסייה המועדפת ביותר בה נישאים זוגות האוהבים .

מעליה על פסגת רכס המטטצנינדה – Mtatsninda  מתנשא לגובה רב פיסלה של אימא גרוזיה הצופה ושומרת את דרכה של האומה הגרוזינית .

קרויה על שמו של הר ציון שבירושלים ונוסדה על – ידי גוראם -  Guaramנסיך  כרתלי . בין השנים 575 – 693  , מאז היא נהרסה ונבנתה פעמים רבות . הסולטאן ג'לאל אדין הרס את כיפתה (מאה 13) , תימור הגדול בזז את שכיותיה והפרסים והטורקים שבאו בעקבותיו השלימו את המלאכה . במאה ה18 הטורקים בקשו להפוך אותה למסגד .

נבנתה מחדש במאה ה 19 . ציורי הקיר המעטרים את קירותיה צויירו על – יד האומן הרוסי גרגורי גגרין בין השנים 1850 – 1860 . האלמנט החשוב ביותר בקומפלקס העצום של הכנסייה הוא הצלב של נינו הקדושה אותו התקינה מזמורות גפן כשהייתה בדרכה למצח'טה .הוא תלוי דרך קבע משמאל למזבח .

מתנשא על במת סלע  על הגדה המזרחית של נהר קורה . נבנתה בין השנים 1278 – 1289 על- ידי דימטרי השני . על במת סלע זו בנה דויד הבנאי את

ארמונו ותמרה המלכה נשאה את בעלה השני .

המונגולים והטרקים הרסו אותה ואת הארמון ובמהלך המאות 17 – 19 שופצה ושוחזרה מחדש .

פסלו של מייסד העיר וואחטאנג  הוצב לפני הכנסייה ב- 1958 כדי לציין את שנת ה 1500 להיווסדה של העיר .

העיר העתיקה משתפלת ממורדות מצודת נריקאלה לעבר נהר קורה . הבתים בתי עץ מצופים בטיח צבעוני .מפאת המיתלול הם מגובבים זה על גבי זה  ועדיין יש בהם משובה של יצירה ארכיטקטונית  שהושקעה בה מחשבה ונשמה .  העץ מעוטר ומגולף , המרזבים מסתיימים בכעין ראש חיה הבולעת אל קירבה את המים . מרפסות תלויות ומעקות שלהן עשויות מלאכת מחשבת של חרש אומן . לפאת דרום , הדרך יורדת מהמצודה וחולפת על פניו של מסגד , היחידי ששרד בגרוזיה כולה . מספרים שמפקד המשטרה החשאית בריה , תחת שלטונו של סטאלין האיום  , קבל הוראה מסטאלין להרוס את כל המסגדים בגרוזיה . בריה ביצע את הפקודה , אך הותיר על כנו את המסגד של טביליסי  העתיקה .

ברחבה שמתחת למסגד זרועות כיפות המבצבצות מהקרקע ומעידות על מעיינות גופרית הנובעים תחתיהן .

מספרים שבמאה ה 12 היו כאן 68 נביעות שהובילו את מימיהן ל -68 בריכות רחצה .

היום נותרו 6 נביעות שעל מקורן נבנו מרחצאות .

מומלץ מאוד לבקר באחד מן המרחצאות , מהם מהודרים ומהם עממיים המשרתים את הקהל הרחב . במהודרים אתה יכול לשכור חדר , עם כל האבזור הדרוש . וממנו אתה יכול להיכנס באינטימיות רבה לבית המרחץ . לא להחמיץ את ידיו של בלאן מקומי שהוא גם מעסה .

אחרי שטבלתה בבריכת המים החמים , אתה נשכב על דרגש אבן , הבלאן מסבן ומקרצף את גופך חליפות , מעסה , מותח , מכווץ ומושך כל איבר וכל תא בגופך . בד הקירצוף הופך לפתע לשק מתנפח המתמלא בקצף של סבון הניגר ומלחך את גופך מעדנות. לסיום הוא שופך עליך כמה דליים של מים חמים מהרגיל שאינם מותירים אותך אדיש למתרחש .

שוכן ליד איצטדיון הכדורגל של העיר כשחלק ממסד המגרש ועמודי הטריבונות משמשים את הרוכלים . השוק ענק כיאה לעיר המונה 1.5 מליון תושבים . הדרכים המובילות אליו עמוסות רוכלים העומסים עליהם את מרכולתם ומציעים אותה לעוברים ושבים . לחמים , כפתורים , שרוכים , נרות , ספרים , פרחים ועוד . דוכני המכירה מקורים ומחולקים לסקציות  של פרחים , ירקות , תבלינים , כבושים , בשר , דברי סדקית , בגדים , משקאות ועוד . הכל ססגוני , ריחני ועובד על כל החושים . אסור להחמיץ . 

מניחים כי ראשוני היהודים הגיעו למערב גרוזיה במאה ה 6  תחת שלטון האימפריה הביזנטית .במאה ה- 19 החלו מתיישבים בה יהודים שהיו צאצאי חיילים ששרתו בקווקאז וכן בעלי מלאכה מסורתיים  . ב 1976 נמנו בטביליסי 1277 יהודים וב 1959 הגיע מספרם לכדי 18000 .. מחציתם היו גרוזינים שניהלו אורח חיים מסורתי  ומחציתם אשכנזים דוברי רוסית . בתחילת המאה ה 20 העמיק הניכור בין הרבנים האשכנזים לבין הגרוזינים .

בשנות ה 30 הורע מצבה של הקהילה . השלטונות הסובייטים אסרו ודיכאו כל פעילות ציונית . פעילים רבים נעצרו או נרצחו בתי כנסת נסגרו ונהרסו . המוסד התרבותי יהודי שהוסיף לפעול באותה עת היה המוזיאון ההיסטורי -  אתנוגראפי שבו הוצגו כ -60 תמונות של הצייר שלום קובושווילי , שתארו את חיי היום יום  של יהודי גרוזיה . גם המוזיאון נסגר ב 1951 וחלק מתמונותיו של קובושווילי אבדו ונעלמו .

ב 1969 שלחו 17 משפחות יהודיות מכתב אל הוועדה לזכויות האדם של האו"ם ודרשו שיאפשרו להם לעלות לישראל, הייתה זו הדרישה הראשונה של יהודים סובייטים לעלייה לארץ . הפגנות ושביתות רעב הובילו בסופו של מאבק לשינוי היסטורי בגישתם של השלטונות הסובייטים ובשנות ה 70 עלו לארץ 30000 יהודים .

כיום חיים בטביליסי כ – 8000 יהודים  לצד בית ספר יסודי ותיכון ובית מדרש , שלושה בתי כנסת פעילים , אחד גרוזיני ושניים אשכנזים .

הדרך הצבאית לקזבגי היא גם דרך היבשה היחידה המחברת את רוסיה לגרוזיה . היא מופיעה במפות תחת השם - Georgin Military Highway  , נחשבת לאחת מדרכי הנוף היפות ביותר בגרוזיה . חורשים , יערות , כפרים ציוריים , רועים , חלקות מזרע , כפריים בעבודתם , מעיינות , אגמים , כשברקע תמונת נוף של פסגות הקווקז המושלגות ובתווך שיכשוך מי נהר ארגווי – Aragvi . ומכלל כל אלה עולה תמונת גן עדן .במעלה הדרך , צופה על אגם זח'ינבלי  -  Zhinvali ניצבת  מצודת אנאנורי - Ananauri היפה . מוקפת חומה ומגדלים , ובליבה כנסייה יפה.סמוך למצודה בנו הרוסים סכר גדול שאגם את מימי נהר ארגווי לאגם טורקיז . הלאה מהמצודה וקצת אחרי מעבר ההרים ג'ווארי - Jvari מצפה נוף מדהים בו נבנה מונומנט מעגלי ובו קרועות קשתות לנוף . על קירותיו פסיפס מדהים המתאר סצנות  מחייה ועברה של האומה הגרוזינית .  לצד הדרך ההופכת לפתע למחוררת ומשובשת , לא רחוק ממעבר ג'ווארי ,  נביעות  מים , שזרימתם מרבידה טרוורטין  לבנבן , התחמצנות המתכות שבו יוצרת גלים קטיפתיים צבועים בגווני חום – אדום . מכאן ועד לכפר קזבגי – Kasbegi  המכונית מקרטעת בשל תנאי הדרך , אבל הנוף הנפלא הנשקף מחלונותיה מסיח ומניח את הדעת .מעל הכפר קזבגי מתנשא לו הר קזבק לגובה של 5047 מ' כשפיסגתו מושלגת . כיכר קטנה בעיבורו של הכפר וסמוך לה שני בתי מלון צנועים וכמה מסעדות כפריות ,זה הזמן לאכול חצא'פורי משובח וחינקאלי בשר  ולאזור כוח לקראת הטיפוס הרגלי לכנסיית טצמינדה סמיבה – Tsminda Sameba . הדרך לכנסייה מתפתלת  בין בתי הכפר , על הגגות , בחצרות ובפתחי הבתים , אוסמים כל מה שנחוץ לחורף המושלג והקר  המתרגש לבוא . פירות וירקות מיובשים וחציר לבהמה . טיפוס תלול של שעתיים באוויר דליל כשאתה עוצר מידי פעם לשאוף אוויר מלוא ריאותיך וליהנות מטעמו המרווה ומרענן של פטל אדום הגדל לצד הדרך .

בקצה הרכס צופה על עמק טצמינדה עומדת לה בגאון כנסיית טצמינדה ,  אל מול פסגות קזבג ורכס הקווקאז , צופה אל הכפר קזבגי שהתגמד מלמעלה. משבי רוח קרים וחותכים דוחקים אותך לתפוס מחסה בין קירות הבזלת שלה . ברקע , מבעד לחלונות שבמסגרתם חרוטים מיני חיות ודמונים נשקף נוף פסטורלי ועדר כבשים הגולש מההר . "המדרון תלול יותר בדרך חזרה" כמאמר השיר , אבל קל יותר . לינת לילה מתוקה במלון קזבקי המחומם , החלפת כוח לדרך הארוכה הצפויה לעבר  קאחתי , אל המחוזות שנברא בהם היין .

 היא לא עוד נקודה במסלול וצריך לפקוד אותה במיוחד . רחוקה ממרכזי יישוב וסמוכה לגבול הטורקי (12 ק"מ) . ווארדזיה - אחת מפנינות התיירות החשובות והפופולאריות בגרוזיה . טביליסי וקוטאיסי הן נקודות מוצא והמטייל צריך שייתן את דעתו על המרחק ובעיקר על מצבה העלוב של הדרך , עיתים שאתה נוסע עליה במהירות של מכסחת דשא - 10 ק"מ לשעה . וטוב יעשה אם יתארגן ללינת לילה על אם הדרך באחד ממרכזי היישוב הגדולים .  בין גורי לקוטאיסי שוכנת העיר חשורי – Khashuri והיא צומת הדרכים המוביל לווארדזיה .  הדרך מנותבת לאורך נהר הקורה בנופי בראשית רכים ושלווים . אחו ירוק משני צידי הנהר ובני בקר וצאן רועים בו . ומי שמפר את השלווה , היא הקידמה כמובן , לאורך תוואי הקורה מתבצעת עבודת הנחת צינור הנפט באקו – סייהאן , שיזרים נפט מבאקו שלחוף הים הכספי באזרביג'אן לנמל הטורקי סייהאן שלחוף הים התיכון . הצינור שאורכו 1730 ק"מ , צפוי להזרים החל מ- 2005 כ -1 מליון חביות נפט  . הפרוייקט יסייע לגוון את מקורות אספקת האינרגיה של העולם המערבי .העיר הראשונה המקבלת את פניך היא בורג'ומי – Borgomi  . ליהודים שעלו מברית המועצות מזכיר השם תוויות שהיו מודבקות על בקבוקי סודה ומים מינראליים . ואכן בעיר ובסביבותיה נובעים מעיינות גופרית חמים ומים מינרלים .מכאן שינעו אותם בבקבוקים לכל רחבי ברית המועצות . מבורג'ומי לכוון דרום מערב מביאה אותך הדרך לפיתחה של העיר אח'לציח'ה – Akhaltsikhi . התחנה הבאה אחריה היא העיירה ח'רצוויסי – Khertvisi שמעליה ניצב מבצר מרשים  . ומכוח אינרציית המים של נהר הקורה אתה מגיע אחרי 8 שעות נסיעה לווארדזיה.

על גדת הנהר בצלע ההר אפשר כבר להבחין למרחוק ב"עולם התחתון" של ווארדזיה .

האגדה מספרת  על תמרה הגדולה שהייתה פעם גם ילדה קטנה אשר טיילה במבוכי המערות שחצב אביה המלך ג'ורג' השלישי  ואיבדה

את דרכה מבלי יכולת לצאת ולבוא . דודה שנחלץ לעזרתה זחל במבוכי המערות וקרא בשמה . קולות הקריאה הגיעו עדי אוזניה של תמרה

הקטנה והיא צעקה לדודה " אק – ואר – דזיה" שפירושו בגרוזינית" אני כאן דוד" ומכאן השם ווארדזיה למכלול המערות .

"ג'ורג' החוצב" הפך את האתר כמקום התבודדות שבו חיו 2000 נזירים סגפניים , אולי בהשפעת הנזירות הסגפנית שהתפתחה באותה

עת במזרח טורקיה בעמק האיח'לרה ובמערות קפדוקיה . תמרה הגדולה המשיכה את המפעל שבו החל אביה וחצבה מערות נוספות .

בימי שלטונה הגיע מספר המערות לכדי 3000 ובהם חיו קרוב ל 50,000 נזירים . המערות נחצבו ב – 13 מפלסים .מספרים שתמר

המלכה חיה  ב 366 חדרים תת-קרקעיים וזאת כדי להסתתר בשעת צרה מפני אויביה . במכלול הכנסיות ששופצו באתר , יש אחת  

שהיא היפה מכולן , "כנסיית האיסוף" שממנה נאספה מרים השמיימה , ובה פרסקות  בהן ניתן לראות לראשונה את דיוקנה של תמר ,

עוד בטרם הייתה למלכה כשהיא עומדת לצד אביה ג'ורג' השלישי . (צוייר ב- 1184 )

אחת מן המחילות בהן תזחלו מובילה לבריכה שנוצרה מטיפות מים הנוטפים מתקרתה  והיא מכונה בפי המקומיים "הדמעות של תמר" .

מומלץ להצטייד בפנסים .

תמונות נוף מגאורגיה